האם אי פעם חווית תחושה מוזרה של "דז'וו"? רגע שבו נדמה כאילו אתה חי מחדש סצנה מהעבר?

משהו בתוכנו יודע שזיכרון טראומטי לא באמת נעלם. הוא מתחבא בפינות נסתרות של הנפש, ממתין לשעת כושר. וכשאנחנו לא מעזים להתבונן בו ישירות, הוא יוצר לעצמו תסריט חדש במציאות, סצנה דומה, כדי להכריח אותנו לשחק את התפקיד שוב. בתקווה שאולי הפעם, נשנה את הסוף.

אני טוענת, שעבור אברהם הקול שקרא לו "לך-לך אל ארץ המוריה" היה הרבה יותר מצו-אלוהי.

הוא היה מראה. מראה אל בוקר נורא מכל, כשהיה ילד קטן:

אביו, תחת לחץ של מלך עריץ, דחף אותו אל תוך להבות האש באור כשדים, קורבן למולך אלילי. הוא ניצל אז בנס, אבל ריח העשן, טעם הפחד הצורב, ובעיקר צריבת הבגידה של אב – נצרבו עמוק בנשמתו.(זה סיפור שלא מופיע במקרא אבל מבוסס על המדרש ועל פרשנות רש"י)

וכעת, ההיסטוריה חוזרת. כשנדרש להעלות לעולה את יצחק, בנו יחידו שנולד בנס לעת זקנתו, זו הייתה הזדמנות שנייה להתמודד עם צלקת עתיקה, עם אותו כאב קדום.

זו הייתה חזרה כפייתית של זיכרון טראומטי שמבקש סוף אחר.

האם הטראומה תמשיך לנהל אותו, האם הזיכרון הכואב ימשיך לרדוף אותו או שימצא את הכוח לשבור את המעגל?

על הר המוריה, כשפני יצחק מולו, המאכלת בידו הרועדת, אברהם ניצב על סף התהום.

להבנתי, בתוך תוכו התחוללה מלחמה אדירה. זה לא היה רק קונפליקט בין ציות לאלוהים לבין אהבת אב.

זו הייתה התנגשות בין הד טראומת העבר – "אתה חייב להקריב! זה מה שעושים!" – לבין הקול הפנימי, העמוק, של אב אוהב, קול של אמת, רחמים, וחיים.

וברגע השיא, כשהכול היה מוכן, הקול האמיתי- שבסיפור מופיע כקולו של מלאך ה'- פרץ מתוכו:

"אל תשלח ידך אל הנער!". זו הייתה תובנה פנימית, התנערות מכבלי העבר. אברהם הצליח לעשות בחירה חדשה!

הוא לא חזר על מעשה אביו, גם אם התסריט נראה דומה עד אימה. הוא בחר באהבה, ברחמים, בחיים. האייל שהופיע מהסבך נראה כהצלה חיצונית

ולמעשה היה אישור לכך שהבחירה הפנימית, האותנטית, הנכונה-נעשתה. שהתסריט הישן נשבר.

עקידת יצחק היא סיפור על אמונה, אבל מעבר לכך, היא סיפור על חירות. על היכולת שלנו, גם כשהעבר לוחש לנו תסריטים כואבים, לבחור מחדש.

לשבור את מעגל הכפייה, ולהתחיל לכתוב את הסיפור שלנו מנקודה של חופש פנימי אמיתי. האם גם את מוכנה להתבונן בזיכרונות הכואבים שלך, ולבחור הפעם, באמת, אחרת?

אני מזמינה אותך להצטרף לקבוצת פסיכודרמה נשית ,שמיועדת לנשים 50+

עכשיו אנחנו נמצאות בזמן קריטי- "שש אחרי המלחמה" – שבו אם ניתן לדברים שהחזקנו במשך תקופה ארוכה לשקוע ונמשיך "להחזיק" בפנים-

הם יהפכו למצבים כרוניים שיהיה קשה יותר "לפרום" אותם. זה בדיוק הזמן המתאים לקחת אחריות ולפעול לטובת הגוף-נפש שלנו .

אני פותחת את הסדנה בשבוע הבא ורוצה אותך איתי!