לפרשת נוח 2025

נוח. שמו לבדו היה משא כבד מנשוא. זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה (בראשית ה') אמרו הוריו, "זה יביא לנו מנוחה מהאדמה המקוללת".

תארו לעצמכם את הציפייה העצומה. לגדול כשאתה אמור לתקן את חטאי הדורות, לכפר על רוע העולם, להציל את האנושות. איזו אחריות בלתי אפשרית הוטלה על כתפיים רכות.

והוא ניסה לעמוד בציפיות. הוא היה "צדיק תמים", "את האלוהים התהלך נוח". ילד טוב, אדם צייתן. כשקיבל את הפקודה לבנות תיבה ענקית, הוא בנה. כשנדרש להכניס את משפחתו ואת כל החיות, הוא הכניס. בלי שאלות. בלי ויכוחים. בלי "למה דווקא אני?". כשהעולם כולו נשטף ונמחה, כשבני האדם סביבו נסחפים אל אובדנם, נוח פשוט ציית. הוא היה "נוח".

אבל האם עצרנו פעם לשאול: מה באמת עבר עליו שם, בתוך התיבה? כשהגשם היכה על דפנות  התיבה והוא ידע שכל מה שהכיר בחוץ, כל פיסת אדמה, כל פנים מוכרות -פשוט נמחק מעל פני האדמה?

בתוך התיבה הוא היה מוקף במשפחתו ובחיות אחרות, אבל לבדו לגמרי עם המחשבות, עם תחושת האובדן.

התיבה בסיפור היא כלי הצלה פיזי, והיא גם יכולה לסמל מרחב פנימי שאנחנו יכולים לבנות לעצמנו כשהעולם בחוץ גועש. כשהמבול- אותו מבול רגשי של פחד, בלבול, אובדן וחוסר ודאות מציף אותנו. כפי שכולנו חווינו ממש בשנתיים  האחרונות .

אז איך שומרים על שפיות בתוך הסערה? איפה אנחנו מוצאים את הגבול הבריא בין הרעש שבחוץ להצפה שבפנים?

נוח לא יכול היה לברוח. הוא היה שם, בתוך התיבה שלו, מוצף, בתחושה שאין אחיזה בקרקע, בבדידות עמוקה. האם הוא הצליח למצוא ביטחון אמיתי במרחב המוגן הזה לכאורה? ואנחנו? האם במרחבים המוגנים שבנינו לעצמנו באמת הרגשנו מוגנים?

השאלה היא איזו מן התיבה בנינו לעצמנו בפנים, בתוכנו ,כדי להרגיש מוגנים? ממה היא הייתה עשויה? מה הכנסנו לתוכה?

בחזרה לסיפור: היונה חוזרת עם עלה של זית. דוגמה חיה לכך שגם אחרי ההרס הגדול ביותר, משהו ירוק עדיין חי. רמז קטן לחיים חדשים, לתקווה שמתחילה לנבוט.

מהו עלה הזית הקטן שלנו? מהו אותו שביב של תקווה, אותה פיסת ירוק שאנחנו יכולים להיאחז בה אחרי הסערה שלנו?

המבול נגמר. האדמה התייבשה. נוח יצא.  ובמקום מילים, אלוהים נותן לו קשת. קשת בענן, גשר צבעוני שמחבר שמים וארץ. זו לא סתם הבטחה, זו תזכורת צבעונית  שאפילו אחרי ההרס הגדול ביותר יש יופי. יש ברית מחודשת.

אני מברכת אותנו שאחרי ה"מבול" האישי שלנו, נזכה גם לראות את הקשת, לגלות שיש יופי, חיבור, ותקווה מחודשת.

מְבֻקַּשׁ מָקוֹם שָׁקֵט עָלָיו תֻּנַּח הַנֶּפֶשׁ.
לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקַּשׁ מָקוֹם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקַּשׁ עֲצִיץ, עָלֶה, גִּבְעוֹל, אוֹ שִׂיחַ, שֶׁלֹּא יָקוּם
וְיִתְקַפֵּל כְּשֶׁהִיא תָּבוֹא. לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקַּשׁ דִּבּוּר אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ סַפְסַל
מִקְלָט, לְמִישֶׁהִי, קְרוֹבָהּ שֶׁלִּי, יָלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִׁי שֶׁלִּי
אֲשֶׁר יָצְאָה מִן הַתֵּבָה, לְכַמָּה רְגָעִים, בִּשְׁעוֹת הַבֹּקֶר,
וְלֹא מָצְאָה מֵאָז מָנוֹחַ לְרַגְּלָהּ.

אדמיאל קוסמן

(התמונה של יונתן ליפו)