"אוי, קר פה," התלוננה מיכל בת הקטנה, כשמשב רוח הסתנן פנימה והניע קלות את קישוטי הנייר התלויים בסוכה.

רחל חייכה, הידקה את הצעיף סביב צווארה ונשענה קדימה. "יודעים מה? זה מזכיר לי סיפור.

עיני הילדים התמקדו בה. רחל הייתה ידועה בסיפוריה, שתמיד הכילו משהו שהילדים הקטנים יכלו להבין והמבוגרים יכלו להעריך ברובד עמוק יותר.

"האחיין שלי, יובל בן החמש, בוכה בכל פעם שאחותו הגדולה יוצאת מהבית," סיפרה רחל, ידיה מחקות את דמעותיו של הילד. "ויודעים מה הוא עושה כשהיא חוזרת מאוחר?

לוקח את הסווצ'ר האהוב שלה, עם ריח הבושם המתוק שלה, מריח אותו עמוק, ונרדם חבוק אתו. בשבילו, הסווצ'ר הזה הוא כמו חיבוק ממנה, גם כשהיא לא נמצאת לידו."

דני הביט בה בעיניים חכמות ושאל, "אז מה, הסוכה היא כמו הסווצ'ר?"

רחל הרימה גבות בהפתעה. התובנה של ילד בן תשע הדהימה אותה. "בדיוק!" היא חייכה, והנהנה בראשה. "כולנו מרגישים לפעמים שהעולם גדול עלינו, שאנחנו לבד מול הכול.

הסוכה היא כמו חיבוק שמגיע מלמעלה. היא כאילו לוחשת: 'אני יודעת שאתה מפחד לפעמים,  שהמבנה שלי ארעי, אבל תסתכל דרך הסכך – רואה את הכוכבים ההם? אתה אף פעם לא באמת לבד'."

הילדים הפנו מבטם למעלה אל הסכך, אל הכוכבים שהציצו בין הענפים הדקים. שתיקה נעימה השתררה בסוכה, נקטעת רק על ידי רשרוש עלים ברוח הקלה.

"אבל הסוכה לא חזקה כמו בית אמיתי," התעקשה מיכל, מושכת בחוזקה בשרוולי הסוודר ומסתירה את כפות ידיה הקטנות והקרות.

"נכון מאוד," הנהנה רחל, והושיטה יד ללטף את שיערה הבהיר של הילדה. "וזה בדיוק העניין. אנחנו חיים בעולם שמשכנע אותנו שביטחון מגיע מקירות עבים, ממנעולים חזקים, ממצלמות אבטחה  ופתאום מגיע חג ואומר לנו – צאו החוצה, לסוכה הארעית הזאת, ותרגישו בטוחים בכל זאת. הסוכה היא משהו מוחשי שמזכיר לנו שלמרות ש"אבא" (הקב"ה) או "אמא" (השכינה) אינם נראים לעין, הם עדיין כאן, איתנו. זה כמו הסווצ'ר של האחות של יובל הקטן.

עיניה של רחל נעשו רכות והיא שתקה לרגע.

היא נזכרה איך באותו ערב לפני שנה, בדרך הביתה מסוכת הוריה, הבינה פתאום שזה בדיוק מה שהיא צריכה ללמוד בחייה האישיים. אחרי הגירושים, אחרי שאיבדה את תחושת הביטחון שהייתה לה, היה עליה ללמוד להרגיש בטוחה לא רק בסוכות או בחגים, לא רק כשהכול מושלם. אלא בכל יום – ללמוד להרגיש בטוחה גם כשהרוח נושבת, גם כשהמבנה ארעי, גם כשלא הכול בשליטה.

"אולי זה כל הקסם של הסוכה," המשיכה רחל בקול רך, כמעט כאילו מדברת לעצמה, " ללמד אותנו לא להתחבא מהפחדים, אלא לשבת איתם, לראות כוכבים דרכם, ולהרגיש בטוחים בכל זאת.

שקט נעים מילא את הסוכה, מופר רק על ידי צחוקם המרוחק של ילדים ברחוב וניחוח העוגיות החמות. מבעד לסכך, כוכב בודד נצנץ בשמיים, כאילו מאשר את דבריה של רחל בהבהוב קל.

תרגיל  כתיבה רפלקטיבית במתנה לסוכות- על הקבוע והארעי

א. עשי לעצמך רשימה וכתבי בה 3-5 דברים שהם קבועים בחייך, אחר כך 3-5 כתבי  דברים שהם ארעיים בחייך.

ב. אילו יכולת לקבל מקל-קסמים ולהפוך בחייך כאן ועכשיו משהו קבוע -לארעי ומשהו ארעי- לקבוע-מה זה היה?

ג. דמייני עכשיו את "הקבוע" וה"ארעי" כשתי דמויות חיות.

החליפי תפקיד עם  אחת  מהן.  עני על השאלות הבאות בכתב, בגוף ראשון,  באופן ספונטני בתפקיד הדמות:

מה שמך? (הקבועה/ הארעית)

בת כמה את ?

מה את לובשת?

מתי בפעם האחרונה הופעת בחייה של…?

מה הטיעון שלך להימצאותך בחייה?

מה המסר שלך אליה היום? ( במשפט אחד)

עכשיו החליפי תפקיד בחזרה לתפקיד עצמך וכתבי לה  מכתב, בכתיבת רצף ומבלי להרים את העט מהנייר במשך 5 דקות

(את יכולה להגיב למסר שקיבלת, להזכיר לה מקרה או מקרים שהיא הופיעה בחייך ואיך הרגשת עם זה, להודות לה על מה היא באה ללמד אותך, לספר לה האם השתנה משהו ביחסך אליה בעקבות התרגיל- הפליגי על כנפי הדמיון ללא גבולות).

אחרי שתסיימי – עברי לדמות השנייה ועשי את אותו הדבר..

האם למדת משהו חדש על עצמך?

אם נהנית מהסיפור ו/או מתרגילי הכתיבה- אשמח מאד לקרוא את תגובתך למטה

חג שמח ובשורות טובות.

.