לרגע אחד – את לא את. את מישהי אחרת. וכשזה קורה – את פתאום שומעת את עצמך לראשונה.
זוהי מהות טכניקת חילוף התפקידים – אחת מהטכניקות החזקות ביותר שאני משתמשת בהן בעבודת הכתיבה-המרפאה.
היא נולדה מתוך עולם הפסיכודרמה – שיטת טיפול קבוצתי שמבוססת על דרמה, תנועה, דיבור בגוף ראשון, והכי חשוב – פעולה.
לא רק לדבר על, אלא להיכנס לתוך.
וכשאת כותבת בגוף ראשון, אבל לא בשם עצמך – אלא בשם דמות אחרת (אמיצה יותר, פגועה יותר, עתיקה יותר…) – משהו בפנים משתחרר. מנגנוני ההגנה מתרככים.
המסכות נופלות. והקול הלא־מצונזר שלך צף פתאום על פני הדף. זו לא מניפולציה. זה עיקוף חכם של החומות הפנימיות שלנו.
והעיקוף הזה – חושף בדיוק את מה שניסית להתחמק ממנו.
אבל כאן נכנסת גם הכתיבה:
התובנות שעולות ברגעים האלה חמקמקות. הן נדלקות לרגע – ואז מתפוגגות. לכן אנחנו כותבות מיד. כדי להחזיק את הרגע הזה. שלא ייעלם.
וכשאנחנו עושות את זה דרך דמויות מסיפורי המיתוס המקראיים – אנחנו נכנסות לעולם הביבליודרמה.
זוהי שיטה שפותחה בשנות ה־80 ע"י ד"ר פיטר פיצלה, שהייתה לי הזכות ללמוד ממנו אישית. היא לוקחת את הסיפורים המקראיים שחשבנו שאנחנו כבר מכירות – והופכת אותם לכלים לגילוי עצמי עמוק, מדויק, לא צפוי. כי לפעמים, הדרך הכי עוצמתית לשמוע את עצמך – היא לדבר בתור מישהי אחרת לגמרי.
באופן פרדוקסלי, דווקא כשאת יושבת לכתוב על עצמך – את הכי פחות רואה את עצמך. כי את בעמדה שיפוטית. כי את מנסה "להיות מדויקת". כי את עסוקה בלמצוא ניסוחים במקום למצוא את האמת.
וזו בדיוק הסיבה שאני עובדת עם נשים דווקא על כתיבה דרך כניסה לתפקיד דמויות.
כתיבה מרפאה – כמו שאני מנחה אותה – לא מבקשת ממך לספר את הסיפור שלך, אלא להיכנס לתוך סיפור אחר, ולכתוב מתוכו.
ופתאום – הקול שלך יוצא משם. דרך גיבורה מקראית. דרך גיבור מיתולוגי, שכביכול אין לך שום חיבור אליהם, דרך סצנה לא שלך, שמחזיקה אמת שהיא מאוד שלך.
וזה מדהים – כי כשאת מפסיקה לנסות להיות נאמנה לעובדות, את מתחילה להיות נאמנה לעצמך.
כי את מבינה משהו עמוק:
לפעמים הדרך הכי כנה לפגוש את עצמך – היא להסכים לשחק מישהי אחרת.