אינני יודעת איך אני הייתי מתמודדת עם סיטואציה כזו אבל ריין ומוט, זוג מתבגר מאנגליה, מתבשרים יום אחד שהם איבדו את בית-החווה שלהם ואת מקור הפרנסה שלהם (בגלל ענין משפטי) ובבת אחת הפכו להומלסים, בגיל שבו אנשים בגילם יוצאים לפנסיה.

להתמודד עם אבדן, חוסר-ודאות וחוסר-כל בבת אחת-זו חוויה מטלטלת ומפחידה! (לצערי במציאות שארצנו נקלעה אליה היא מצב מוכר ללא מעט אנשים)

אז מה הם יכולים לעשות במצב כזה, ובמיוחד שהבעל אינו אדם בריא?

אחוזי פחד מכך שהנושים כבר בדלת והם חייבים לעזוב את הבית, נופל מבטה של ריין על ספר מסע, והיא מחליטה שהם יצאו למסע רגלי ארוך, עם תרמיל ואוהל על הגב, על פי ההנחיות שבספר.

הסרט מלווה אותם במסעם, על האתגרים, העליות והמורדות, ועוקב אחר ההתקדמות המאוד איטית ומתסכלת שלהם במסע (היה רגע שכבר היה לי ממש קשה לשבת).

מה שפיצה על חוסר ההתקדמות בעלילה היו הנופים המטריפים לאורך חופי דרום מערב בריטניה.

מה שלקח את ליבי בסרט היו:

הנחישות של ריין להמשיך לצעוד לכיוון היעד ולדעת להסתדר עם מה שיש (40 לישט לשבוע-זה כל מה שהיה להם! )

האופטימיות של מוט, שתמיד האמין שדברים יסתדרו, ביחד עם ההחלטה האמיצה שלו להקשיב לאינטואיציה שלו ולהפסיק לקחת את התרופות הכבדות, מה שהתברר כצעד נכון .

הטרנספורמציה שהם עוברים בעל כורחם כטיילים ונוודים שהאוהל הארעי הפך לביתם, כשהם מגלים שהבית האמיתי הוא בתוכם, והאושר האמיתי הוא לא הקירות והאבנים אלא החופש!

וכמובן- היכולת לחלום ולהגשים את עצמך גם בגיל מבוגר (אני לא אגלה לכם את סוף הסרט!

אפשר לקחת מזה מודל לעצמנו- כשאנחנו "נופלים" או כשמתרסק חלום- יש לשים מייד מטרה חדשה לנגד העיניים, יעד חדש להשיג, ולהתחיל לפעול, לעשות, כדי להגיע אליו בלי לסטות ימינה או שמאלה. המטרה והפעילות ימנעו מליפול לדיכאון ולתחושת "התקרבנות".

מה שהכי ריגש אותי זה לגלות בסוף הסרט שזהו סיפור אוטוביוגרפי אמיתי!

פרקי היומן שכתבה ריין במהלך מסעה הפכו לספר רב מכר ועכשיו לסרט!

אגב באנגלית הסרט נקרא The salt path (תבינו למה כשתראו את הסרט),

בעברית הוא נקרא "בשביל החיים" ואפשר להבין אותו במשמעות כפולה.