כשהתותחים רועמים- המוזות שותקות…

ובאמת היה לי קשה השבוע להתחבר בתוכי להשראה כדי לכתוב משהו מקורי וייחודי לפרשת השבוע.

ואז נתקלתי בפוסט שכתבה חברה יקרה בפייסבוק, (תודה אנט אשר) והרגשתי שהוא

ממש מדבר אלי ומחבר אותי לפרשת השבוע במילים שרלוונטיות להיום!

הנה הוא כלשונו:

״יום שלישי למלחמה שלא ביקשנו. שוב ימים שלמים שעוברים אליי

בגלגול בפיד, בין פייסבוק ל ynet כי אני מתקשה להתרכז במשהו אחר.

שוב כל רחש מקפיץ לי את מערכת העצבים ואת הנשמה.

שוב הבטן מתהפכת, היד מגרדת והלסת נתפסת.

שוב אני מפחדת לצאת להליכה שמא אזעקה תתפוס אותי בשטח פתוח ללא מחסה.

והפעם זה ממש לא צחוק לא שטילים מעזה או תימן זה מצחיק אבל טילים מאיראן….

חלק ממני רוצה להאמין שתוכנית הגרעין של איראן תיעצר והאיום האיראני יוסר מעלינו…

חלק ממני צועק ללא קול- זה הכל לחינם, אנשים פה מתים ושום דבר לא באמת

ישתנה.

חלק ממני מאמין שיהיה טוב, ומצפה לטוב שעוד יבוא. חלק ממני בוכה ומתאבל

על אבדן חיים באשר הם, על סבל והרס בכל הצדדים.

חלק ממני מפחד מאוד מהעתיד הקרוב והרחוק,

שלי האישי ושלנו כמדינה וכעם.״

 

מה ששמעתי כשקראתי את המילים שלה זה את שני המחנות שנלחמים עכשיו

בתודעה שלה-בארץ המובטחת שלה:

המחנה הקטן של יהושוע בן-נון וכלב בו יפונה המאמינים בכוחינו ובאלוהים החפץ

בהצלחתנו- והמחנה של עשרת המרגלים הנותרים המפוחדים.

קול אחד אומר "ארץ אוכלת יושביה"  "ונהי בעיננו כחגבים"

קול שני אומר-ארץ זבת חלב ודבש ויכול נוכל לה!

ויכולתי ממש להזדהות עם זה!

ואולי גם אתם?

כן הארץ שלנו יפה וטובה והאנשים בה מוכשרים, אבל….האם יכול נוכל בסופו של דבר

לחיות בה לבטח?

מה צריך לקרות כדי שנצליח לכרות את אוזנינו לקולות של המיעוט שאומרים:

"כי יכול נוכל לה" ?

מה צריך לקרות כדי שנצליח להאמין לנס הגלוי שמתרחש לנגד עינינו?

 

אולי נוכל לקבל תשובה במילות השיר הבא:

גם בחושך\ טלי וייס

 

לְהַמְשִׁיךְ לָרוּץ גַּם כְּשֶׁהַדֶּרֶךְ מְעֻרְפֶּלֶת

וַאֲבָנִים פּוֹצְעוֹת שׁוּלֵי הַנֶּפֶשׁ.

לְהַמְשִׁיךְ לְקַוּוֹת גַּם כְּשֶׁחֲלוֹמוֹת מִתְרַסְּקִים

אֶל חוֹף שׁוֹמֵם לְבַד לְבַד.

לְהַמְשִׁיךְ לִיצֹר גַּם כְּשֶׁמַּעְיַן הַהַשְׁרָאָה דָּלוּחַ

מַר וַחֲמַקְמַק כְּרוּחַ.

נְמָלָה חֲרוּצָה מְאִטָּה וּבוֹהָה

בְּגַרְגִּיר יָבֵשׁ.

לְהַמְשִׁיךְ לְהַאֲמִין בַּטּוֹב וּבַשְּׁאֵלוֹת

הַגְּדוֹלוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן תְּשׁוּבוֹת

גַּם בַּחֹשֶׁךְ הַתְּהוֹמִי שֶׁל הַיּוֹמְיוֹם.

 

* דבר התורה נכתב לזכרה ולעילוי נשמתה של אמא שלי במלאת עשר שנים למותה.

 

שיהיה לנו שבוע טוב ומבורך,

שנצליח לתת לקולות של כלב בן יפונה ויהושוע בו-נון להתגבר בתוכנו!