פרשה "כי תישא" ארוכה למדי המתארת מצב משברי במערכות יחסים, (בין העם לאלוהיו, בין משה ואהרון, בין העם ומשה, בין אלוהים למשה) ולאחריו מגיע גם סוג של פיוס.
העם דורש מאהרון "לעשות" לו אלוהים כי משה בושש לחזור, משה עולה לקבל את הלוחות ואחר כך משבר אותם מרוב תסכול ועולה לקבל לוחות חדשים, ועוד.
אני בחרתי להתייחס לתמה מסוימת בתוך הפרשה שמתכתבת עם הסוד של פורים: כשהרכבתי את משקפי הדרשן שלי וניסיתי לגלות בפרשה דברים שקשורים לפורים,
שתי מילים "נצנצו" לי מיידית: "מסיכה" (עגל-מסיכה) ו"פנים" (פנים אל פנים). יש יותר פורימי מזה?
כמו שלמדנו השם "מגילת אסתר" הוא מלשון גילוי והסתר. גם בפרשה שלנו כמו במגילה התמה של גילוי והסתר מבצבצת: העם לא מסתדר עם ה"הסתתרות" הארוכה של משה,
ההיעדרות הארוכה שלו , והוא מבקש משהו גלוי מוחשי וברור.
אהרון קולט בחושיו צורך פנימי של העם באמונה, להאמין באלוהים שאינו מתגלה להם פיסית ומתבטא בקריאתם "קום עשה לנו אלוהים", ולכן נענה להם ויוצר עבורם משהו
גלוי, עגל-מסכה ומכריז "חג לה' מחר".
עגל המסכה כשמו כן הוא: מסכה. התפקיד שיועד לו זה להיות סוג של "לבוש" לאלוהי ישראל. ואולי "חפץ מעבר" גלוי לאמונה באלוהים הנסתר. מה שמסתתר מאחוריו הוא
צורך פנימי אמיתי- אנרגיה אמונית. ואם זה כל כך ברור לאהרון אז למה אלוהים כל כך כועס שהוא מוכן להשמיד את העם?
אולי הכעס שלו נובע מכך שצמצמו אותו ללבוש אחד בלבד: עגל-מסכה. והלא הוא האלוה בעל אלף הלבושים, הגיבור בעל אלף הפרצופים, וברגע שמקטינים אותו לדבר
גלוי אחד הופכים אותו לאליל.
ומה שהוא בכלל רוצה- זה היכרות אינטימית, קרובה עם העם, איתנו, הוא רוצה שיכירו את הפנים שלו ללא מסכות. שידברו אתו כפי שהוא מדבר אל משה פנים-אל-פנים
(פנים בשווא). משה מבין את זה ועל כן גם דורש "ילך נא אלוהים בקרבנו"
וזו אולי המשאלה ואולי גם הברכה האולטימטיבית-שילך אלוהים בקרבנו, שנכיר את הנקודה האלוהית הפנימית, הנסתרת, נקודת המלכות בתוככי תוכנו, בקרבנו,
שנתחבר אליה כפי שעשתה אסתר לפני שניגשה אל המלך אחשורוש, כי היא-היא מקור החוסן שלנו ולא עגל הזהב, ושיזרח האור על הפנים שלנו כשנהיה
מחוברים אליה, כפי שקרנו פניו של משה בדברו אתו.