מהי כמיהת הלב?
לא פעם כשאני שואלת נשים מהי ה"מתנה" שרצו להעניק לעצמן כשנרשמו לסדנה, מה רצו לקבל עבור עצמן, מה הייתה כמיהת הלב שביקשה להתממש כשברחו להשתתף בסדנה? הן מתבלבלות ולא תמיד יודעות להשיב.
למה זה קורה?
כי יש מרווח סמוי מן העין בין מה אני רוצה ומה אני צריכה, והצורך האמיתי שלנו הוא חמקמק, הוא יודע להסתתר ולכן קשה לפעמים למצוא את המילים להסביר.
עמוק מתחת לכל הבחירות שאנו עושות ומעבר להתנהגויות שלנו קיים צורך עמוק. כדי לגלות אותו דרוש מרחק מסוים. מרחק בטוח שיאפשר למודע שלנו להרפות מעט את האחיזה וההגנה שלו, ואז התכנים היותר עמוקים וחסומים יכולים לעלות לפני השטח. אחד מהצרכים המשותפים לכולנו הוא הצורך להגן על עצמנו מפני פגיעה או כאב. יש תכנים שהזיכרון שלנו תייק במחסן הלא-מודע כדי להגן עלינו מפני כאב אבל הרבה אנרגיה מושקעת כדי לשמור עליו שם. וכל עוד הוא שמור שם-האנרגיה שלנו תושקע בכיוון שפחות משרת את הצמיחה וההתפתחות שלנו (בשמירה-על, במקום בהתמודדות-עם), והבחירות שלנו יהיו בחירות שמוכתבות על ידי דברים שאינם בשליטתנו. אנו חושבים שאנו בוחרים ולמעשה הבחירות שלנו מוכוונות על ידי דברים בלא מודע. מנוהלות על ידי "קורים של משי" בלתי נראים אך עוצמתיים.
איך להשתחרר מ "קורים של משי" שכובלים אותנו לאמונות מעכבות שאימצנו ודפוסים שמגבילים ומונעים מאיתנו להיות אדם עם בחירה חופשית אותנטית?
איך לצאת מהאוטומט ולפעול בצורה מודעת יותר שתרחיב את יכולת הבחירה שלנו?
יש דרכים רבות לעשות זאת, וכל אחת מוצאת את ה"מפתח" שלה.
הדרך שאני הולכת בה וקוראת לך להצטרף אליה ולהתנסות בה היא דרך הכתיבה הרפלקטיבית שמשולבת במשחקי תפקיד (פסיכודרמה)
כשאנו נעזרים בסיפור ובחילופי-תפקיד עם דמות מסיפור נוצר המרחק הבטוח, שמאפשר השלכה, כי אנו מדברים או כותבים את הדמות ולא את עצמנו, ומאוחר יותר כשאנו עוברים להתבוננות רפלקטיבית במה שכתבנו-מתגלים האוצרות:
נהרה של אור מאירה משהו שהיה בחושך, ואנו מצליחות לנוע על הסקלה שבין הלא מודע- למודעות גבוהה יותר ולחוש הקלה ורווחה.