בתקופה הסוערת שעוברת עלינו עם כל העליות והמורדות הרגשיים, לפעמים אני מרגישה כמו רב חובל שמשיט ספינה על מים סוערים. כשאני מנחה את הקבוצה שלי (כתיבה מרפאה בשילוב פסיכודרמה) אני מכירה את טוואי הדרך, אבל יש הרבה זרמים תת קרקעיים תחת לפני השטח שמחייבים אותי להיות בקשיבות מירבית, בהתבוננות מתמדת ועלי לדעת להשתמש בכישורי היצירתיים והספונטניים בכל רגע.
גם אני, המנחה, מושפעת מהמתרחש בחוץ ונדרשת להשקיע כפליים באמץ בלשמור על ה"סנטר" שלי. ואני יכולה להודות שלפעמים זה מאתגר.
שמתי לב שמאז הפעימה הראשונה לשיבת החטופות, שהביאה לשיא של ריגושים גם של שמחה וגם של עצב, משהו התערער בקבוצה, נשכחה לרגע הערבות ההדדית והאחריות שלנו להחזיק מרחב בטוח עבור כל המשתתפות האחרות ,לתת עדות מעצם הנוכחות הקבועה של כל אחת בתהליך הקבוצתי ולשמור על הספינה שלנו יחד: במפגש החמישי (מתוך שמונה) של הסדנה, שלוש משתתפות הודיעו ברגע האחרון שהן לא תגענה למפגש.
היום אני מבינה שאולי זה היה גם שיקוף מסוים של המציאות בחוץ, של חוסר האחדות שלנו כעם (הקבוצה הגדולה) שעולה לפני השטח. אבל אני שמחה לשתף שברגע ששמתי את הדברים על השולחן, הדברים התבהרו ותרמו להתחברות מחדש.
ובמפגש האחרון (6) שהיה השבוע סוף סוף זה קרה!
בסיום המפגש שבו החלפנו -תפקיד עם יוסף, כתבנו בתפקידו בסצנת הזריקה לבור, וגם בתפקיד עצמנו והבורות בחיינו, אחת המשתתפות הסכימה "לעלות" לבמה הווירטואלית לווינייטה" (סצנה קצרה) פסיכודרמטית בעקבות הכתיבה שלה!
אני מודה שלסיים מפגש בווינייטה פסיכודרמטית, היא השאיפה שלי בכל מפגש, כי אני יודעת איזו תחושת שחרור הקלה מגעים בעקבותיה, איזה ערוצים נפתחים לידע בתוכנו שלא ידענו על קיומו , איזה ריפוי מתאפשר לסיפורי חיינו.
לכן אני מציעה לכן את אשכול המפגשים הבא: 5 מפגשים שיתחילו מ3.2.25, ימי ראשון בערב מ19:30-21:30
אני מקפידה על קבוצה אינטימית כדי לאפשר לכל אחת את מלוא תשומת הלב. כל הפרטים יעלו בקרוב.
ושימשיכו להגיע הבשורות הטובות!