לצעוד במוקסינים של האחר?
למה הכוונה ״ללכת במוקסינים של האחר״ ולמה זה טוב?
י.ל. מורנו מייסד הפסיכודרמה (שיטה שנוסדה לפני 100 שנה ועדיין פועלת בהצלחה!) טען ש"העצמי" שלנו מתפתח כתוצאה מהתפקידים שאנו "לוקחים" (מתנסים בהם) בחיינו, ולא להיפך.
אם אדם במהלך חייו נשאר בתוך רפרטואר תפקידים מצומצם הוא לא יתפתח.
תפקידים הם לא רק תפקידים חיצוניים שאנו ממלאים בחיים (אמא, מורה, דודה, בת-זוג, ) אלא גם תפקידים פנימיים של מצבים רגשיים שונים (הכועס, החומל, האוהב, המקנא).
אנו לרוב אוהבים תפקידים שעוזרים לנו להיראות טוב בעיני אחרים ולהרגיש טוב עם עצמנו, תפקידים שיעזרו לנו לזהות את עצמנו כאנשים טובים ובעלי ערך.
כתוצאה מכך יש לנו נטייה להתעלם ואפילו להכחיש "תפקידים" שעלולים לאיים על תפיסת הערך העצמי הגבוה שלנו ולהדחיק רגשות
מסוימים.
האפשרות להחליף תפקיד עם דמויות שונות מתוך סיפור, לצעוד בנעליהן ולחיות את הסיפור שלהן כאילו הוא היה שלנו,
מאפשרת להרחיב את ה"עצמי" שלנו בכך שאנו מתנסים בתפקידים שלא תמיד החיים היו מזמנים לנו ומקבלים חלון הצצה לתוך עצמנו לתפקידים בתוכנו שהתעלמנו מהם..
כשאנו נכנסים לתפקיד דמות בסיפור, אנחנו כאילו "צועדים במוקסינים שלה",
ואז הדברים הם קצת פחות מאיימים.
בזכות המרחק מעצמנו שהסיפור יוצר , אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיכנס לתפקיד הדמות, להתנהג את הרגשות שלה-גם את הרגשות היותר מאיימים,
ובדרך זו להתוודע אל רגשות ומחשבות שקיימות גם בתוכנו.
ומה מוסיפה הכתיבה?
הכתיבה בתפקיד הדמות מעניקה שכבה נוספת של העמקה:
היא מאפשרת גם לביישנים שביננו להתבטא על הנייר ולאמיצים ביננו להעמיק עוד לתוך עצמם.
חילוף התפקידים בכתב בין הכותב לבין הדמות בסיפור, מגמיש את שרירי הרגש והביטוי, מאפשר לאוורר רגשות שהיו כלואים ומשחרר את המילים שקפאו או נאלמו.
מה שכתבנו נשאר כעדות שאנו לא יכולים להתכחש לה והיא משמשת אותנו לתהליך של רפלקציה עצמית (שיקוף-פנימי) שמזכה אותנו בתובנות ומאפשר לנו להצמיח את העצמי שלנו, להתפתח ולהשתחרר ממה שכבל
טכניקת חילוף התפקידים היא טכניקה מרכזית בפסיכודרמה וביבליודרמה והיא אפקטיבית גם בפגישות אישיות 1:1 וגם בקבוצה.