וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הָאֱלֹהִֽים׃  (שמות כ' :18)

איפה נמצא הערפל אשר שם האלוהים?

האם הוא נמצא ב"מקום" מסוים, שאליו משה צריך לגשת, פיסית?

או אולי הוא עדות להלך רוח "ערפילי" (מעורפל) של משה, שמאפשר לו גישה לממד האלוהי?

איפה נמצא אלוהים?

ספר הזוהר קובע ש"לית אתר פנוי מיניה", משמע אין מקום פנוי ממנו. הוא ממלא את כל העולם.

מספרים על הרבי מנדל מקוצק, שפנה אל כמה אנשים נכבדים ושאל:

"היכן נמצא אלוהים?"

האנשים צחקו והשיבו לו "בכל מקום, הרי נאמר 'מלוא כל הארץ כבודו'". (ישעיהו ו': 3).

השיב להם הרבי: "אלוהים נמצא בכל מקום שרק נותנים לו להיכנס"!

***

על דלת החדר, מבחוץ, היה תלוי שלט עץ קטן צבוע, ועליו הייתה מצוירת דמותו של מיקי-מאוס, המורה בידו על כיתוב בזו הלשון -"This is the door you are looking for". השלט הקטן העלה חיוך על פניהם של האורחים, שהתביישו לשאול למקומו של החדר האינטימי בבית. אך בשבילי הוא נשא משמעות אחרת. חדר השירותים בבית הורי היה חדר ההתבודדות שלי. רק בו זכיתי לרגעים להיות לגמרי לבד, ללא אחותי התאומה, מיקי, שיחד אתה עשיתי הכול. יחד שיחקנו בבובות שלנו – לישי וחני – שהיו גם הן בובות "תאומות", לאחת היה שיער שחור, ולשנייה שיער ג'ינג'י. מיקי הייתה הרופאה שטיפלה בהן, ואני הייתי המורה שמלמדת אותן ומספרת להן סיפורים. יחד היינו קמות בבקר, יחד מתלבשות, יחד אוכלות, יחד הולכות לגן, יחד הולכות לגינה עם רבקהל'ה, המטפלת שלנו, ויחד מאזינות לסיפורים של אבא על  נפלאותיו של פגסוס, הסוס בעל הכנפיים, לפני השינה.

רק בחדר השירותים הייתי ממש לבד.

החברים בבית הספר היסודי, שלא הצליחו להבחין בינינו, המציאו לנו שם משותף, שהורכב מצירוף ההברה ראשונה של שמי, וההברה אחרונה של שמה  – תמיקי, כך קראו לנו.

המבוגרים התייחסו אלינו, לרוב, כאל שתיים שהן אחת, אולי ראו בנו ילדה אחת ש"השתכפלה". גם הורינו התייחסו אלינו ככה:

"בנות, מה תרצו לאכול היום?" הייתה אמא שואלת.

"בנות, היכנסו למיטה ואבוא לספר לכן סיפור," היה אבא אומר.

"מיידלעך, איך היה היום בגן?" הייתה סבתא מילי שואלת.

תמיד בלשון רבות. הבגדים שלבשנו היו כמעט זהים, לפעמים רק בהבדל של צבע.

אינני זוכרת שכילדה חשתי רע בזהות המאוחדת הזאת, אבל בשירותים, כשמצאתי את עצמי פתאום לבד לגמרי, הייתה לי חוויה אחרת, שונה ממה שהכרתי, של "אני" ולא של "אנחנו". החוויה הזו קירבה אותי, כנראה, לשיח עם אלוהים.

משה שמע את קול אלוהים מתוך הסנה כשסר מן הדרך הרגילה. גם אני יכולתי לחוש את קירבת אלוהים "כשסרתי מהדרך" היומיומית של התאומות, והייתי רק עם עצמי בחדר הקטן ביותר בבית.

הריצוף בחדר הזה היה עשוי אריחים קטנים, בצבעי שחור ולבן. פסיפס דמוי לוח שחמט, שגרם לי סחרחורת נעימה כשהייתי ממקדת בו את מבטי לזמן ממושך. ואז, כשראשי היה מסתחרר, הייתי נכנסת למעין ערפול, “ממריאה” אל-על, ומנהלת בראשי שיחות אישיות עם אלוהים שלי. שלי "בסוד”. ישות נסתרת שהייתה רק שלי, ושלא חלקתי אפילו עם מיקי.

נכון שאתה רואה אותי? נכון שאתה אוהב אותי? נכון שאתה יכול להתכווץ ולהיכנס ללב שלי? אלוהים שלי, תעשה שאמא תסכים לקנות לי את נעלי הלק השחורות עם הסרט בצד לפני פסח, תעשה שכשאהיה גדולה אהיה רקדנית, ויהיו לי חצאית טוטו ורודה ונעלי אצבע…

בשבילי אלוהים היה קיים תמיד. מאז ומעולם. מגיל צעיר מאד ליוותה אותי תחושה של נוכחות אלוהית, שומרת, מגינה, מסתורית וסודית.

יום אחד חזרתי מגן-הילדים, והצגתי בפני הורי ציור שבו ציירתי את אלוהים. בציורי ובעיני רוחי הוא נראה כמו אבא גדול, בכובע קוסמים ארוך מבד בדוגמת שמיים משובצים עננים, ולבוש בחליפה מחויטת עשויה מאותו הבד.

דמיינתי אותו מרחף, ידיו פרושות לצדדים מעל השמיים, והוא מביט למטה על הארץ, רואה הכול ומחייך.

הגדולים הביטו בציור וצחקו. אני לא הבנתי למה הם צוחקים, וגם לא שאלתי. אבל מאז הוא נשאר שלי “בסוד”, ולא שיתפתי איש בשיחות שניהלתי אתו בחדר הקטן ביותר בבית.

***

תרגיל כתיבה:

א.       האם יש  לי סוד בו לא שיתפתם את הוריכם  כילדים?

ב.       האם אתם מרגישים שבחייכם קיימת נוכחות שהיא מעבר למציאות המוחשית  (גם אם אינכם אדם מאמין)? מתי קרה שחשתם זאת? האם שיתפתם אחרים בתחושה הזו?