מי כאן אוהבת מטאפורות?
מטאפורה היא סוג של דימוי שמורכב (לרוב) משני דימויים פשוטים וברורים שיוצרים יחד תמונה שלישית, חד-פעמית, חסכנית במילים, אפקטיבית, ועם איכות שנושאת מסר-רגשי מורכב שקשה לתאר במילים.
משוררים אוהבים להשתמש במטאפורות, לדוגמא :
״ צדפי-עינייך״ (ריבנר), ״פרחי-אולי״ (רחל)
מטאפורות מתקשרות באופן ישיר ומהיר עם התת-מודע שלנו ועוקפות את המיינד.
גם סמלים וארכיטיפים עושים זאת.
ולמה זה חשוב?
כי הן יוצרות שפה חסכנית במילים, מדויקת ,שמצליחה להעביר מסר רגשי בין אנשים מבלי להיזקק למילים רבות.
לדוגמא:
בשיר ״שני יסודות״ זלדה כותבת על הלהבה והברוש, ומתוך הכתוב בשיר מתאפיין כל יסוד בתכונות מסוימות( אנושיות).
בזמנו כשלימדתי את השיר, התלמידים אימצו לעצמם את הסמלים כשפת תקשורת ביניהם לבין עצמם בכתה גם בהמשך ( אתה במצב רוח ״ ברושי״ היום?)
מבלי להכביר מילים הם יכלו לגלות אמפתיה למצבים רגשיים עמומים באמצעות המטאפורה.
באופן דומה גם דמויות בסיפור יכולות להיות סמל או ארכיטיפ לתכונה או להתנהגות מסוימות. כשעובדים עם דמויות( ביבליודרמה-פסיכודרמה של סיפור) מה שקורה בהמשך הוא,
שהמשתתפים מקבלים ״שפה״ מקודדת להשתמש בה, שעוזרת להם להבין ולהסביר את עצמם במצבים מורכבים, וגם לגלות אמפתיה לאחרים בקבוצה.
לדוגמא:
בסדנת ביבליודרמה בה נעזרנו בסיפור יוסף, כשאחת המשתתפות נכנסה לתפקיד יוסף ונשאלה ״ יוסף, איך את מרגיש כשאביך מעניק לך את כתונת הפסים״?
היא ניערה מעליה את הכותונת ואמרה״ אני יוסף, ואני לא אוהב אותה! אני לא רוצה ללבוש אותה! היא כבדה לי! היא כל הציפיות של אבא שלי שהוא שם עלי! ״
מאותו רגע ״הכותונת״ הפכה לסמל לכל הציפיות של אחרים מאיתנו שהם ״מלבישים״ עלינו,
וגם למשתתפים אחרים היה קל יותר לדבר על ״הכותונת״ שהם קיבלו.
בסדנה, תוך כדי כתיבה בתפקיד הדמות, ועבודה פסיכודרמטית בתפקיד הדמות, אנחנו מעשירים את השפה הרגשית שלנו דרך מטאפורות חד-פעמיות ש״נולדות״ בקבוצה
לומדים להתקשר דרכן עם התת-מודע שלנו ולקבל אינפורמציה חשובה על עצמנו,
ומעוררים נושאים שהיו רדומים בנו ומבקשים מאיתנו התבוננות מחודשת.