פרשת השבוע "וישב" לוקחת אותי בדרך כלל לחוויה של יוסף שחלומותיו הנשגבים הכעיסו את אחיו והדליקו את קינאתם, ואף העלו דאגה בלב אביהם.
יוסף, הבן המועדף, שאחיו קמו עליו ובאכזריות שאין כמותה וזרקו אותו לבור, למות.
זו הפרשה שסימנה נקודת ציון משמעותית בחיי המקצועיים והאישיים, שהביאה אותי להתבונן פנימה ולגלות דרכה את טראומת הילדות שלי.
אולי זו הסיבה שהיא כל-כך ממגנטת אותי אליה ומידי שנה אני קוראת בה בהתרגשות מיוחדת . (בספר שלי שבקרוב אביא לדפוס אני מביאה את הסיפור שלי ומתייחסת לכך בהרחבה)
השבת אנו קוראים את פרשת "וישב" והפעם התחברתי בעוצמה רבה דווקא לכאבו של יעקב. האב האוהב, שנמסרה לו כתונת הפסים הקרועה והמגואלת בדם של בנו יוסף
הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא׃ יעקב מסיק מכך שבנו נטרף, מתאבל וממאן להתנחם.
אלוהים אדירים! כמה הורים הצטרפו היום ליעקב! למציאות שבה ילדיהם שיצאו ל"אחו" נעלמו
ולא תמיד אפילו נותרה "כתונת פסים" להעיד על מותם.
וכמה אחים הצטרפו ליוסף, נזרקו ל"בור" חשוך, ועדיין יושבים שם בחושך, בפחד, אולי בייאוש.
אני מתפללת מעומק ליבי שהאור של יוסף יאיר גם להם ושיזכו לצאת מהבור אל האור, שהגאולה שזכה לה יעקב תגיע גם לבני-בניו. אני מחבקת לליבי את כל ההורים גם את השכולים
וגם את אלו שליבם שבוי ב"בור" בעזה. מי ייתן ונזכה לנס גדול.
בסיפורי יעקב ויוסף יש רגעים חשוכים רבים אבל בסופו של דבר בתוך החושך הגדול הם מצליחים למצוא את האור. לכן יש בם פוטנציאל גדול לריפוי.
בסדנת-כתיבה רפלקטיבית התמנה לכבוד חנוכה-נתנסה בכך בעצמנו. פנו אלי להרשמה.