סיפור-מקרה:
"כלום לא יצא ממך!"
"זאתי תמיד על העפיפון- הלו תרדי כבר לאדמה, עיניים חולמניות!"
המשפטים צפו ועלו בזיכרונה אחרי שהונחתה להיכנס לתפקיד לאה בעלת העיניים הרכות, ולכתוב בתפקיד האישה השנואה של יעקב.
-מה גרם להם להגיד לך את המשפטים האלה?
– בבית הספר לא הצלחתי כמו אחותי שהצטיינה גם ביופייה וגם בלימודים, הייתי חולמנית, שקטה ובעלת דמיון מאד מפותח.
בסשן קצר של פסיכודרמה שערכנו לאחר מכן, לאה שיחזרה את השיחות המשפחתיות הכואבות והחליפה תפקיד עם כל אחת מהדמויות במשפחה.
הפעם, במרחב המוגן של הקליניקה, היא הרשתה לעצמה לפגוש את הכאב שנשאו המילים הללו מבלי לברוח לדמיון ואפשרה לדמעות לשטוף לה את הלב.
היא החליפה תפקיד גם עם חומת המגן שבנתה סביב הלב שלה, והודתה לה על שהגנה עליו מפני הכאב.
היא הבינה שחומת האבנים גם מנעה ממנה לזרוח ובחרה לשחרר אותה מתפקידה ולהחליף אותה ב ״מעגל אבנים״ של משאבים מחזקים:
חברים טובים ונאמנים, בן-זוג אוהב ותומך, יצירתיות, הכרה במקצועיות שלה ואמונה שהוא ראויה להצלחה ולאהבה. המשאבים סומלו ע"י אביזרים שונים בחדר.
הנחיתי את לאה לשרטט דיאגרמה שבה היא שירטטה את עצמה במרכז ואת המשאבים מסביבה, וליד כל אחד מהם היא כתב משפט מחזק עבור עצמה וחזרה עליו בקול.
מהמקום הזה היא הרגישה מחוזקת מספיק לנהל שוב את השיחה עם בני המשפחה שלה והיא בחרה לעשות זאת בכתיבה אינטואיטיבית.
אילו היינו עובדים בקבוצה, חברי הקבוצה האחרים היו משמשים בתפקידי בני המשפחה והמשאבים.
במפגש יחידני אנו נעזרים באביזרים, בציור ובכתיבה. והאפקט הוא חזק ומיידי.