מהם דפוסי הפרידה שלכם?

זו הייתה שאלה שהתעמתנו איתה אמש, בפגישת הסיום של קבוצת פסיכודרמה שלקחתי בה חלק כמשתתפת בחצי שנה האחרונה.

(איזו חוויה משחררת וממלאה להיות לפעמים בצד השני של המתרס)

יכולתי לזהות את החלק המקצועי שבי שיודע להיפרד "נכון", לפי כל השלבים "בספר":

פרידה בקבוצה שמסיימת תהליך-עבודה מורכב מ 5 שלבים:

1. מהם הרווחים וההישגים (זיהוי מה היה מועיל עבורי, מה הערך שקיבלתי)
2. מה היה מאתגר עבורי?
3. מה היה לי חסר?  (דברים בלתי גמורים, או חרטות)
4. מהם ה"שדים" של פרידות עבר שמונעות ממני להיפרד כהלכה עכשיו?
5. מהו הצעד הבא?

ויכולתי לזהות גם את החלק הילדי שבי שלפעמים עדיין מגיב לפרידה בפחד, ב"התאיידות", בניתוק.

אני זוכרת משפט מאיזה שיר (ולא זוכרת מי כתב אותו) שאומר: "בכל פרידה חי הלב את כל הפרידות שעברו."

ואכן, בכל פרידה משמעותית שאנו עוברים, צצים "שדים" מהעבר שמחבלים בפרידה הנוכחית.

ומה קורה כשלא נפרדים כהלכה, כשלא נותנים מקום ל"שדים" להתבטא, כשמכחישים את כאב הפרידה, כשלא מבטאים את מכלול הרגשות שהפרידה מעוררת בנו?

מונעים מעצמנו התחלות חדשות טובות כי ה"צל" של הפרידה האחרונה יזלוג לכל מערכת יחסים חדשה בין אם זוגית ובין אם במקום עבודה חדש או בקבוצה חדשה.