כשאת שומעת "קריעת ים-סוף" מה זה מעלה בך? בשפה שלנו התקבע הביטוי "קשה כמו קריעת ים סוף". ואני שואלת למה בעצם?  הרי לאלוהים ולמשה לא היה קשה.  אלוהים נתן הוראה, משה ביצע, היטה מטהו על המים והופ! הנס התרחש.

האם לבני ישראל היה קשה? – הלא התרחש להם נס:  הים נחצה, הם עברו ביבשה שבתוך הים אל העבר השני של הים וחייהם ניצלו.

אז למה נקשר התיאור "קשה" לחציית ים-סוף? בואו נעשה זום-אין לנס חצית ים סוף:

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם.

וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

זאת התמונה.

תעצמו רגע עיניים ותדמיינו אותה. מה אתם רואים?  מה הדבר הבולט בתמונה שאתם מעלים לנגד עינכם? לרוב כשמדמיינים את הנס הזה אנשים מתמקדים בשני דברים:

בחומות המים שנעמדו מימין ומשמאל, ובכך שבני ישראל עברו בשלום לצד השני. ואיזו תחושה נלווית לתמונה הזו? הקלה. תחושת רווחה.  זה היה כמעט אסון- והם ניצלו.

קל לנו להזדהות עם זה. למי אין רגעים כאלה בחייו של כמעט משהו נורא ואז, הצלה? העובדה שהים הפך ליבשה, איכשהו מתמסמסת, ולא ניתנת לה מספיק תשומת לב.

בואו נעבור רגע להתבונן ברמה הסמלית (בתודה לאוהד אזרחי שגילה את עיני ביחס לארכיטיפ הזה במיתוס יציאת מצריים).

מה מסמל הים? ומה מסמלת היבשה? ומה מסמל היחס ביניהם?

ים מסמל בדרך כלל את עולם הרגשות הלא -מודעים. את הלא-מודע. את מה שמתחת לפני השטח. את קצה הקרחון המוסתר. הדגים וחיות הים למיניהן- מסמלים על פי הפסיכולוג יונג כל מיני חומרים שצפים בתוך הלא-מודע.

והיבשה היא המודע. מה שנראה, מה שגלוי, עמה של פני השטח. כשהיבשה מתגלה בתוך הים זה למעשה רגע מכונן שבו הנסתר הופך לגלוי! הים חשף את היבשה שבמעמקיו =

הלא-מודע (מעמקי הים) הפך למודע (יבשה).

כשאדם מצליח להביא חלקים מהלא-מודע שלו למודעות- הוא זוכה לגאולה. הוא נגאל משלטונו של הבלתי מודע.

אבל להגיע לכך כרוך בתהליך שתחילתו בקושי עצום.  אחד המאפיינים הבולטים ביותר בתהליך הוא שאם אין מוטיבציה אישית להתחיל בו הוא לא קורה והמוטיבציה לרוב מתעוררת מתוך קושי גדול. כשאדם חווה כאב מספיק גדול, כשהמצוקה לוחצת ומכבידה עד שאי אפשר יותר, רק אז הוא יחפש עזרה. כך בדיוק שקרה לבני ישראל:

המצרים רדפו אותם מאחור, ים סוף עמד כמכשול לפניהם, הייאוש והמצוקה לחצו עליהם עד כדי כך שהם צעקו אל ה'.  וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם. וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל ה ' (שמות י"ד:10)

הצעקה, כמו הצעקה הראשונה של התינוק שזה עתה נולד, מבטאת את הפחד, הייאוש, חוסר האונים וההבנה שאני זקוק לעזרה של כוח שמעבר לי. והיא זו שפותחת את שערי שמיים. ואולי הצעקה מבטאת משהו אחר?

ברשותכם אצטט כאן מדבר-תורה של הרב אלישע וולפין :

"הצעקה שמופיעה כאן איננה צעקה של בהלה, גם לא צעקה של כעס. זו צעקה של תפילה. וזו אולי התפילה העוצמתית ביותר שיש.

פירוש המילה "להתפלל", זה לרצות מאוד (מהשורש פ.ל.ל). וכעת תחשבו איזו עוצמה נוצרת כשאדם יודע בדיוק מה הוא רוצה, ואת הרצון הזה הוא צועק. לא צועק על… לא צועק אל… פשוט צועק את! את רצונו.  הפלא הגדול הוא, שכשהרצון ברור, הצעקה ממש לא חייבת להיות קולנית. היא יכולה להיות שקטה להפליא ועדיין תהיה עוצמתית ביותר. "

שיהיה לנו חג שמח ושנדע לצעוק את רצוננו בצורה הברורה ביותר ולקבל אותו.