המשפט הפותח את פרשת משפטים מתחיל הוא ״ואלה המשפטים אשר תשים לפני בני ישראל״.הלא נכון יותר מבחינה תחבירית בעברית לומר ״ אלה המשפטים…״ (לא מתחילים משפט עם וו- החיבור). המפרש רש"י שם לב לכך וממקד את פרשנותו בתפקיד ה"וו" בהקשר הזה.

(תודה לר' דייויד אינגבר שדבר התורה שלו האיר את עיני והסב את תשומת ליבי לעניין)

אלחבא דרש"י  יש לוו-החיבור תפקיד חשוב בפרשה שלפנינו:

היא מחברת באופן אימננטי ויוצרת קשר בלתי ניתן להפרדה בין הפרשה הקודמת-מעמד הר סיני וקבלת התורה לבין מה שנאמר בפרשה זו- הסבר מפורט על החוקים והמשפטים שעל העם לקיים.

הפרשה הקודמת תיארה מצב של חוויה אקסטטית: עשן ואש וצליל שופר וקול אלוהים שמדבר.

פרשת משפטים, ״מורידה״ את החוויה האקסטטית מההר לקרקע המציאות:

לשמוע את קול אלוהים זו אכן חווית שיא חד-פעמית.  מילוי אחר חוקים מוסריים חברתיים כדרך חיים- זו כבר התחייבות שדורשת מעורבות אישית יום יומית ולקיחת אחריות.

וו-החיבור למעשה מחברת בין החוויה- להתנהלות של חוק וסדר, בין החסד לדין, בין הקדושה לחולין וגם בין יום השבת לשבת ימי המעשה. מעניין שיום שישי נקרא בשפה העברית יום ו'.

וו- החיבור הופכת את החוויה שהתחילה בפרשת הקודמת ממשהו רגעי ואקסטטי לתהליך.

שני חלקים שאינם ניתנים להפרדה.

וזה הביא אותי לחשוב ולשאול את עצמי:

האם בחיים שלי יש איזון בין איסוף חוויות מרגשות לבין הליכה בדרך שמחייבת השקעת מאמץ, מחויבות מוסרית, חוק וצדק חברתי?

בין חוויות של ״התאהבות״ לאהבה המצריכה השקעה יום-יומית כדי לשמור עליה ולהזין אותה?

איך נוכל לחזק את ה ״וו״ שלנו שמחברת בין שני הצדדים? (והשאלה מופנית כמובן לבדיקה של כל אחד ואחת).

שבוע טוב ומבורך וחודש אדר שמח!

ציור: רוזנה אזר