תהומות הפחד ופסגות התקווה ואני נעה ביניהם בקצב דפיקות-הלב,
מותשת.
כשאני רואה את הכלבה שלי, נלה, מתעוררת בבקר שמחה וחיונית ולמרות נשימתה הכבדה, רוצה לשחק בכדור, לרוץ בים, ללכת לטיולים ארוכים בחורש, אני מתמלאת תקווה. אולי זה לא סופני. אולי היא תצא מזה וניזכר בזה כאילו היה רק חלום רע.
אבל כשמגיע הלילה והיא נכנסת למצוקת נשימה, אני נפגשת עם הפחד שאולי היא לא תראה את הבקר, ועם חוסר האונים שלי לעזור לה מעבר לליטופים ולמילות הרגעה, שאני פה.
זה מפגיש אותי גם עם זיכרונות קשים שצפים ועולים בעל כרחי, על ימיה האחרונים של אמי באשפוז-בית, הידיעה שהיא הולכת במסלול בכיוון אחד ואי-הידיעה מתי זה יקרה,
השמחה על שהיא קמה ליום חדש והרווחנו עוד יום ביחד, הלחץ של הרופא והאחות עלי שאסכים לתת לה זריקה שתגאל אותה מייסוריה(כן, יש דבר כזה לחולים סופניים באשפוז) ואת ההיאחזות של אמא שלי בחיים גם כשהייתה בכאב פיסי גדול, והמילים שלה״ אני לא פוחדת למות, אבל אני עוד לא מוכנה להיפרד ממך, אני כל כך אתגעגע אלייך״.
כל זה צף ועולה ומתערבב עכשיו.
ואני שואלת את עצמי איזה שיעור אלוהים מעביר אותי פה להיות שוב במעמד הזה,
עם ישות שאני כל כך אוהבת.
וכאילו בסנכרון, השבוע מסיימים את הקריאה ספר בראשית עם פרשת "ויחי" שמספרת על מותו (בשיבה טובה דווקא) של יעקב וזה מה שקורה לו:
על ערש מותו יעקב, נדרש שוב להתמודדות שנוגעת בפצעי ילדותו. בצד האפל של חייו. משהו שם עוד לא נפתר, לא נוקה, והוא נדרש לעוד סיבוב כדי לקלף עוד שכבה מה "צל" שלו:
במי מנכדיו (בני יוסף) הוא יבחר כנושא הברכה אחריו? במנשה או באפרים? בבכור או בצעיר?
הבחירה הזו מחזירה אותו אחורה לאותו מקום שממנו יצא למסעו, להונאה שהונה את אביו העיוור והזקן, לבגידה שבגד באחיו הבכור כשהסתתר מאחורי בגדיו ולקח את הברכה שהייתה מיועדת עבורו.
ויעקב בוחר בצעיר, באפרים. הוא עושה את מה שאביו יצחק לא העז לעשות:
הוא מוסר את הברכה לצעיר ברייש גליי, שובר את המוסכמות התרבותיות באופן ישיר, ללא כסות, מתוך נאמנות לאמת שלו ואולי בכך מצליח לסגור מעגל?