איך זה להרגיש בן הזקונים, האח הקטן במשפחה?
אני משערת שזה מרגיש קצת כמו להיות הצעצוע של כולם במובן הטוב של המילה, להרגיש קצת במרכז, "לגנוב" את תשומת הלב, להיות מפונק ומגונן על ידי האחים הגדולים ועל ידי ההורים.
או ש…
אולי זה להרגיש כמו "אל תסתובב לנו בין הרגליים", אתה מפריע, לך לשחק ותעזוב את הגדולים בשקט, אני עייפה עכשיו, לך תעסיק את עצמך…
ואיך אולי הרגיש יוסף?
יוסף שחיכו לו כל כך הרבה זמן, והנה, כשסוף סוף הגיע לעולם, אחרי שנים ארוכות של עקרות, כמו חלום שהתגשם, אימו קראה לו בשם יוסף. וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר:
יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר. (ל)
איך זה לגדול עם המסר הזה, שאתה לא מספיק לי? אני צריכה עוד בן.
איך זה לגדול עם אחים גדולים ממך בהרבה, שהם בני האם השנואה?
אני יכולה רק לשער שיוסף הרגיש מאד בודד, ושהייתה לו כמיהה להרגיש שייכות, להרגיש שיש לו אח גדול שמגונן עלי, שיש מי שחושב שהוא מספיק,
ואם הוא לא קיבל זאת, אז הדרך שלו לקבל תשומת לב הייתה, למשוך אליו תוקפנות. לעצבן. להתגרות.
ככה אני מבינה את העובדה שהוא הביא את דיבת אחיו רעה באזני אביו.
ככה אני מבינה את העובדה שלמרות שהוא קלט את שנאתם של אחיו אליו ואת כעסם על החלום הראשון שחלם, ובו האלומות שלהם משתחוות לאלומות שלו, הוא מוסיף ומספר להם את החלום השני, ובו השמש והירח ואחד-עשר הכוכבים משתחווים לו. והצליח בכך ללבות עוד יותר את כעסם. "ויוסיפו עוד שנא אותו". (אם לא בטוב אז ברע, העיקר לקבל התייחסות. העיקר לקבל ניראות והכרה.)
ככה אני יכולה להבין מדוע כשיעקב מורה לו ללכת לבדו לשכם לפגוש את עשרת אחיו שונאי נפשו, הרחק מהגנתו, הוא קופץ ואומר "הנני" ולא מנסה להתחמק ולומר- אבל אבא, אני פוחד שהם ירעו לי.
רק ככה אני יכולה להבין מדוע כשהוא מגיע לשכם ולא פוגש את אחיו במקום המיועד, הוא חוקר את האיש שפגש בשדה אם ראה את אחיו וממשיך בעקבות האינפורמציה שקיבל ממנו, משכם לדותן, במקום לקפוץ על ההזדמנות ולחזור הביתה ולצאת "כמו גדול": גם יצא בסדר כלפי אביו ומילא את השליחות שהטיל עליו וגם לא הסתכן בעימות מסוכן.
אולי הוא קיווה שהרחק מהבית, בשדה, כשהוא מביא להם פריסת שלום מהבית ואולי גם אוכל, הם יתייחסו אליו אחרת?
אולי האמין שהשינוי בקונסטלציה יביא התייחסות אחרת שהוא כל כך היה כמה לה?
וכשהוא עטוף בכותונת הפסים שלו, שאולי נתנה לו אשליה של הגנה, הוא צעד ישר ללוע הארי…כמו שה תמים.
כמו יצחק סבו שלא העז להתנגד לאביו אברהם, לא ניסה לברוח גם כשהבין שהוא הולך להיות השה לעולה,
כמו אביו יעקב שלא העז לומר לאימו רבקה "לא", אני לא רוצה לרמות את אבא שלי, אל תסכסכי ביננו,
גם יוסף לא העז לומר לאביו יעקב "לא אבא, זה מסוכן שאלך לבדי לפגוש אותם, הם שונאים אותי, אני מפחד". ותחת זאת אמר "הנני".
האם באמת הוא לא פחד?
האם היה לו אמון כה רב בתוכנית האלוהית שהוא היה מוכן לקחת סיכון כזה?
או שהוא כל כך היה כמה לתשומת הלב ולהתייחסות של אחיו הגדולים שהיה עיוור למציאות?
ויעקב, שהיה למוד ניסיון איך זה להיפגש בשדה עם אח שרוצה לנקום בו ולהורגו על שגנב ממנו את ברכת הבכורה, מה הוא חשב לעצמו כששלח את יוסף, אל אחיו השונאים, בדיוק אחרי שהוא "סימן" אותו בכותונת הפסים כבן המועדף? במילים אחרות, נתן לו את הברכה?
האם הוא היה עדיין "תפוס" באותו מעשה מרמה שעשה בצעירותו כשקיבל את ברכת הבכורה מאביו העיוור כשהתחזה לאחיו הבכור?
האם באמצעות יוסף ניסה להביא "תיקון" לעצמו, תוך שהוא נוהג כעיוור (כמו אביו יצחק) ביחס לתוצאות האפשריות של מעשיו?
האם חשב לתומו שזה שהוא בחר ביוסף הצעיר על פני אחיו הבוגרים, והכתיר אותו בכתונת הפסים לאור יום, בגלוי, ימנע את הצורך לנקום? יכהה את רגשות הקיפוח?
מה שאנו יודעים הוא שמרגע זה ועד פגישתו המחודשת עם יוסף במצריים כעבור שנים, אלוהים מפסיק לדבר אליו. התקשורת עם אלוהים נותקה.
האם ייתכן שאלוהים התאכזב על שגם הוא "הקריב" את בנו?
שגם הוא לא עמד במבחן?