אחרי שהוריה התגרשו, בערך כשהייתה בת 12, אביה של דנה נישא בשנית, ולאחר שנה נולדה לה אחות קטנה.

היא הרגישה רגשות מעורבים כלפיה. מצד אחד שמחה בה ואהבה אותה, מצד שני הרגישה קינאה עזה על שעכשיו היה עליה להתחלק בה עם אביה שעד כה היה "שלה" בלבד.

למעשה הרגישה שנשאר לה "פחות אבא": הוא היה צריך עכשיו לחלק את תשומת ליבו בין רעייתו החדשה, התינוקת ובתו הגדולה. היא נדרשה תמיד לוותר.

המצב החמיר אף יותר כשהיא נשלחה ללמוד בפנימייה ופירשה זאת כדחייה שלה מהקן המשפחתי.

היא פיתחה רגשות של שנאה כלפי האחות הקטנה ש"בגללה" השתנו סדרי עולם, ובמשך שנים שרר ביניהן ניכור, נוצר נתק שנמשך בבגרותן ונוצרה השלמה עם המצב. "ככה זה".

במהלך סדנת ביבליודרמה עם סיפור הולדת יצחק וגירוש ישמעאל, דנה התנדבה להיכנס לתפקיד ישמעאל, השאילה לו את קולה.

הרבה פעמים כשאנשים מתנדבים להיכנס לתפקיד של דמות בסיפור הם לא ערים עדיין לכך שיש קווי דמיון בין סיפור אישי שלהם שמבקש לעלות ולקבל התייחסות לבין הסיפור המוצג.

בסצנה האחרונה דנה הציגה את תמונת המציאות האידאלית המועדפת בתפקיד ישמעאל והפיקה את המשפט הבא:

"אני אהוב ע"י כל בני המשפחה".

בתרגיל בכתיבה הרפלקטיבי היא גילתה את החוטים המקשרים בין הסיפור האישי שלה לסיפור הקולקטיבי והתעורר בה רצון עז להתבונן מחדש בסיפור האישי שלה ולבחון האם היא רוצה ומוכנה לחולל שינוי במצב שנשאר "קפוא" במשך שנים.

באמצעות שיחה מול הכיסא הריק ועבודה עם חילוף תפקידים הצליחה דנה להכיר בכך שבעצם מה שהיא באמת רצתה בתוככי תוכה זה להרגיש נאהבת, מוערכת ושייכת, גם על ידי אחותה, ושהאשמת אחרים לא תרמה לה להשיג את מבוקשה.

בגלל שהרגישה דחויה היא למעשה משכה אליה דחייה (דומה מושך דומה) והזינה את המעגל השלילי של הרגשת הדחייה שלה.

מכאן הדרך לעשות תיקון ולנסות להגשים את המציאות המועדפת שלה עם עוד קצת אימון לתפקיד בשיחה מול אחותה, נראתה קרובה יותר להשגה.

הציור פרי ידה שלחנה קב-רוט.