פרשנויות רבות מציינות כי המסורת לקרוא את ספר יונה ביום הכיפורים התפתחה משום שזהו סיפור רב שכבתי של תשובה:

המלחים חוזרים בתשובה (א'14 "ויקראו אל ה'…ויזבחו זבח לה'..")

יונה "חוזר בתשובה"- "בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי"

אנשי נינוה חוזרים בתשובה.

פרשנות אחרת מדגישה דווקא את יסוד החסד והרחמים של ה' שסולח גם לחוטאים אם חוזרים בתשובה. (אנשי נינווה, יונה)

אני מרגישה כי יש סיבה עמוקה יותר והיא קשורה למסר שאנו מקבלים באמצעות התנהגותו של יונה ויחסו הביקורתי על דרך הנהגתו של ה' את העולם, והשיעור שה' מלמד אותו .

כל כך קל לנו להזדהות עם התפיסה הדיכוטומית של יונה ולהאמין ש: מגיע שאלוהים ינהג בחסד עם הצדיק ושימצה את הדין עם מי שחטא. אפשר בהחלט להזדהות עם תחושת חוסר הצדק שחווה יונה ביחס לארעיות שבעשיית תשובה מול התנהגות חוטאת וארוכת טווח.

אבל החיים אינם רק שחור ולבן. יש גם הרבה גוונים של אפור.

בסיפור הזה אנחנו מקבלים מסר חשוב דרך הדיבור של אלוהים עם יונה:

אל תנסו להבין איך מתי או מדוע אני מפעיל את עיקרון הצדק או את עיקרון הרחמים, אל תנסו לחפש "נוסחה" שתתאים לתפיסתכם, אל תצפו שאהיה צפוי, ואל לכם להתיימר לחשב, להבין או להצדיק את הדרך שבה אני מנהיג את העולם.

הבעיה שלנו (ושל יונה) מתחילה כשיש לנו השגות קבועות מראש לגבי דרך הנהגתו של הבורא (זה לא "פר". איך זה יכול להיות ש…) או גרוע מכך-להתיימר להבין את שיקוליו. (האסון הזה והזה קרה כי אנשים לא שמרו שבת…).

אלוהים מנסה בסיפור הזה ללמד את יונה (ואותנו באמצעותו) שמידת החסד שבה הוא מנהיג את העולם אינה נתונה לכימות, או לחישוב מתמטי, אינה חייבת לחפוף את תפיסתו של יונה את הצדק, הצדק של אלוהים אינו צדק עיוור והוא אינו מנהיג את העולם על פי אידאל, בקנאות עיוורת. ליונה או לכל בן תמותה אחר אין זכות או רשות להתערב בשיקוליו או להתיימר להבינם. אלוהים חפץ לחוס על בעלי תשובה- ואינו בא חשבון איתם על עברם. (במקום שבעלי תשובה עומדים-אף צדיקים גמורים אינם עומדים..)

מה שחשוב לה' הוא שהתשובה היא אמיתית, כנה, ונכונה לרגע זה. 

ואם לקחת את הדברים לחיים שלנו, ליום יום שלנו בהקשר היותר אוניברסאלי, הרי שגם אנחנו נוהגים לא פעם "להיבלע" בתחושת הצדק המוחלטת שלנו,

בחוסר הגמישות שלנו וחוסר היכולת או הנכונות לרצות לראות את האופציה של הצדק מהכיוון של הצד השני, זה מערער יותר מידי את תחושת העצמי המתבצרת בצדקתה. וללכת אחוזים בצדקתנו, מוביל בסופו של דבר למוות…

(כה היטיב לבטא זאת יהודה עמיחי בשירו "מהמקום שבו אנו צודקים")

כשמגיע יום כיפור, והמנהג הוא לבקש סליחה, הציפיה הטבעית היא שיבקשו סליחה מאיתנו.

לבקש סליחה מהאחר דורש מאתנו לצאת מגדרנו, לוותר על עמדה בטוחה, להיכנס לתחום של חוסר וודאות (יסלחו לי?) לצאת מעמדת הצדק המבוצרת, ולהסכים לשאול:

אולי גם אני טעיתי? איפה אני תרמתי למצב? על מה אני לוקח אחריות?

וזה מה שאני לוקחת מהסיפור של יונה לחיי:

להיות מוכנה לרכך עמדות נוקשות, מוכנות לסלוח לאחרים וגם ובעיקר לעצמי לשמוט אחיזה מדפוסי חשיבה מקבעים, לוותר על המוחלטות של הצדק והאמת, ולהיות מוכנה לצעוד בתחום האפור שבין השחור ללבן.

וייתכן גם שהסיפור של יונה בא לעורר אותנו למחשבה לחקור את ייעודנו, (מה הייעוד שלי בחיים?) ולבדוק האם אנחנו מגשימים את יעודנו / שליחותנו בעולם או בורחים ממנו?

קרדיט לתמונה: היוצרת והאמנית נוריתה ארמוני