אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם…

במילים אלו הפותחות את פרשת ניצבים שאנו קוראים השבת, ממשיך משה את נאומו בפני העם העומד להיכנס אל הארץ המובטחת. לקבל הזדמנות לפתוח דף חדש בחייו. להשאיר מאחוריו את מצריים, את המדבר, את משה, ולכרות ברית מחודשת עם אלוהיו.

לכל אורך נאומו הנמשך על פני ספר דברים, מתרכז משה בנקודת המעבר הזאת:

הנקודה שבה העם יכול להסתכל אחורה ולהשקיף על הדרך שעשה עד כה, ולהמשיך קדימה לדרכו החדשה.

האם העם ישכיל לנצל את ההזדמנות? או שמא יחזור על שגיאות העבר?

מה יכול לעזור לו "להתאפס"?

כמה סמלי לקרוא את הפרשה הזו בשבת האחרונה שלפני ראש השנה בה כולנו נמצאים על סף שנה חדשה, ומקבלים הזדמנות להתחיל מחדש.

המילה "לשוב" בהטיות שונות (ש.ו.ב.) חוזרת 7 פעמים בפרשה, בסנכרון מדויק לקראת ראש-השנה.

לשוב לאן?

אל נקודת האמת, אל הלב הטהור, הנקי מסיגים, החשוף מכיסויים, אל האהבה.

וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ–לְמַעַן חַיֶּיךָ

ואני שואלת את עצמי: איך זה יכול להיות רלוונטי לחיי? האם אני מוכנה כבר להתייצבות?

האם אני מוכנה להתייצב לנוכח הוויה, ממורכזת כאן ועכשיו, מוכנה למול את עורלת הלב שמגינה עליו מפני רישומים של חוויות העבר, מוכנה לחיות עם לב פתוח, לכרות את ברית האהבה עם הוויה ולאפשר לה לזרוח דרכי?

האם אני בוחרת בברכה, בחיים של מודעות המצמיחים אותי ומאפשרים לי בחירה מתוך אחריות ולא בקללה שהיא הבחירות התגובתיות הלא מודעות שמחבלות בי וגורמות להרס (מוות) ומכבות אותי?

זה ממש לא בשמיים, ולא מעבר לים. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.

קרדיט לצילום: דנה גת