לגשת אל הערפל-הקדמה לספר
פתח דבר
סיפורי המקרא, ובעיקר סיפורי ספר בראשית, הם המקור והשורש שלנו. האתגרים שאנו נפגשים איתם כיום – אלימות במשפחה, אהבה נכזבת, גירוש ודחייה, הילד המועדף, קינאה, תחרות, תקשורת מאתגרת – כולם מופיעים כבר שם, בסיפורי ראשית האנושות.
לא מעט נכתב על הזיקה שבין סיפורי המקרא והפסיכולוגיה, ונעשו לא מעט ניסיונות לחבר בין עובדות היסטוריות, ספרות מדרשית וסיפורי המקרא. ספר זה נבדל מכל אלה בכך שאינו מתיימר להיות אקדמי, ולא נכתב מעמדת משקיף מרוחקת, המתייחסת אל סיפורי התורה מזווית ראייה פסיכולוגית או היסטורית. הוא נכתב מנקודת ראות אישית, המתארת תהליך של גילוי עצמי שעברתי במפגש עם סיפורי המקרא, תהליך שעזר לי להתקרב אל חומרי נפש בתוכי, ונבע מהחיבור שמצאתי בין הסיפור האישי לסיפור הקולקטיבי.
לסיפורים יש כוח לחולל התמרה (טרנספורמציה) בקורא. כשאני חשה הזדהות או משיכה חזקה לסיפור בעת קריאת ספר, צפייה בסרט או הקשבה לאדם שמספר, אני רואה בכך אות וסימן לחלק כלשהו בתוכי שרוצה "לדבר איתי" או "לבקש" את הקשבתי.
בתהליך הקריאה שלי בסיפורים מתוך ספר הספרים ובמיוחד בסיפורי המיתוס של בראשית, כריתי אוזן לאיתותים כאלה שעלו בי, ומתוכם יצאתי למסע כתיבה אישי, שאליו אני מזמינה אתכם להצטרף.
למסע שעברתי עם הסיפורים המקראיים היו כמה רבדים:
הרובד הראשון היה לימוד עיוני של הסיפורים בפרספקטיבה עכשווית ורלוונטית לחיים, תוך השתתפות בשיעורים של מורים רוחניים שונים ומתוך קריאת ספרים שנכתבו בנושא.
הרובד השני התהווה בהנחיית סדנאות ביבליודרמה (שיטה שחוקרת סיפור מקראי באמצעות כלים מעולם הפסיכודרמה) שחוויתי ושהנחיתי. הרובד השלישי נוצר בכתיבה אישית ופרשנית שלי אודות הסיפורים המקראיים שהופיעו בפרשת השבוע, והמחשבות שעוררו בי. בשנים האחרונות פרסמתי את הטקסטים הללו באתר האינטרנט שלי, וקיבצתי אותם באסופות דיגיטליות. טקסטים נוספים נכתבו במסגרת קבוצת כתיבה של ד"ר שלומית ברסלר, שבמהלכה עלו אל פני השטח הסיפורים האישיים שלי, מתוך זיקה לסיפורים המקראיים.
ההתאהבות שלי בסיפורי המקרא החלה בספר התורה הראשון שקיבלתי בכתה ב'. אבל אם להודות על האמת – לאחר שסיימתי את בחינות הבגרות לא חזרתי לקרוא בהם. לאחר השירות הצבאי פניתי ללימודי ספרות באוניברסיטה העברית, ולאחר מכן, בלימודי התואר השני בייעוץ חינוכי, פגשתי את ד"ר דבורה קובובי, שפתחה בפני צוהר לספרותרפיה. זוהי שיטה שהיא פיתחה, ומבוססת על הטענה, שבכל יצירה ספרותית טמון מטען רגשי שיכול להשפיע על נפשו של קורא היצירה. לבי הלך שבי אחרי הספרותרפיה, שמטרתה קידום של בריאות הנפש של התלמידים באמצעות יצירות הספרות והמקרא הנלמדות בכתה. גם את הפסיכודרמה פגשתי לראשונה בין כתלי האוניברסיטה, כשלמדתי עם פרופ' עדה אברהם, בשנות השמונים של המאה הקודמת.
כמורה לספרות, היה עלי ללמד את הסיפור "תהילה" שכתב ש"י עגנון (הוצאת שוקן, 1950). בעודי מכינה את השיעור בספריה, נתקלתי במאמר של פרופ' אלי שביד, שטען כי תיאורו של עגנון את תהילה, בפסקה הראשונה הפותחת את הסיפור –"זקנה אחת הייתה בירושלים. זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם. צדקת הייתה וחכמה הייתה וחיננית הייתה וענוותנית הייתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום" – לקוח בחלקו מתפילת שמונה עשרה. פתאום התחוור לי, שקיים "חור" בהשכלה היהודית שלי. זו התבססה עד אז בעיקר על טקסים יהודיים הקשורים בחגים, שפגשתי בבית סבי, ועל הקידוש שאבי נהג לערוך בימי שישי. הבנתי כמה עמוק ההפסד שלי כקוראת של עגנון, אחד הסופרים האהובים עלי, שיצירותיו מרובדות בטקסטים מן המדרש, החתומים בפני. אז גמלה בי ההחלטה לחפש מורה שינחה, ילמד, ויקרב אותי אל ארון הספרים היהודי. מצאתי אותו ב"ישיבאשרם" במדבר, בישוב מצוקי דרגות. היה זה רבי אוהד אזרחי, המורה שפתח בפני את דרכו המיוחדת אל היהדות. סיפורי התורה ולימודי הקבלה, ספר הזוהר וסיפורי המעשיות של ר' נחמן – כולם נגעו בי עמוקות, שימחו את ליבי ועוררו בי תחושה של "לחזור הביתה".
בשנת 2003 הובילו אותי נסיבות חיי לארצות הברית, לשהייה ממושכת. לפני שעזבתי את הארץ, החלטתי לחגוג לעצמי "בת מצווה" (בגיל 50…). מבחינתי זה היה סוג של טקס מעבר בדרך לזהותי החדשה, כמי שנפתחה אל היהדות המתחדשת ואל ארון הספרים היהודי. בהיבט הרוחני הייתה בטקס הזה גם מעין התחייבות שלקחתי על עצמי, להמשיך ולעסוק בהם גם בארצות הברית. בטקס קראתי את "העלייה השישית" בפרשת יתרו (כל פרשת שבוע בתורה מחולקת לשבע עליות, שמסמנות את סדר הקריאה בפרשה), המתארת את מעמד הר-סיני וקבלת התורה. כמה סמלי… הפרשה מספרת, שכאשר בני העם הנוכחים במעמד מפצירים במשה להיות המתווך בינם לבין אלוהים, משום שהם פוחדים לשמוע את דברי אלוהים ישירות, "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים" (שמות כ':17)
הפסוק הזה הרעיד משהו בליבי. אני עצמי עמדתי אז על סף הערפל. מאד חששתי, שביציאתי ל"גלות" באמריקה לא אמצא את הכיוון, לא אשמע את הקולות, תאבד לי הבהירות, ארגיש אבודה.
הברכה שבירך אותי הרב אוהד אזרחי הייתה משמעותית ונכונה לאותו הזמן, והיא שמורה בליבי עד היום, "…שגם במקומות הלא-ברורים, הלא בהירים והלא מוכרים שתגיעי אליהם, תוכלי למצוא את אלוהים ואת הקול האותנטי שלך".
אני זוכרת את הדאגה שאחזה בי, מה אעשה בניכר כדי ליצור לעצמי משמעות? האם אתרגם לאנגלית את האוסף הגדול של יצירות הספרות, המעובדות לפי גישת הספרותרפיה, שאספתי במשך שנים? זה ייקח זמן רב. האם אחפש בספריות אחרי יצירות חדשות באנגלית, כדי להחיל אליהם את עקרונות הגישה? זה איננו מעשי. ואז עלה במוחי רעיון – להחיל את עקרונות הספרותרפיה על סיפורי התורה, שהרי הם כבר תורגמו לאנגלית – ובא לציון גואל…
שמעתי על ד"ר פיטר פיצלה, איש ספרות ופסיכודרמטיסט, שחי בניו יורק ומשתמש בטכניקות הלקוחות מעולם הפסיכודרמה בעבודה עם סיפורי המקרא כחומר גלם (בהמשך הספר, כאשר יופיע הביטוי "לעבוד עם סיפור" בכל צורה שהיא, הכוונה היא עבודה יצירתית או טיפולית המתבססת על סיפור). סקרנותי גברה וקראתי את ספרו Scripture Windows -Towards Practice of Bibliodrama (1997, Alef Design Group). כשסיימתי את הקריאה החלטתי שהוא יהיה המורה הבא שלי. השיטה שד"ר פיצלה הגה בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים נקראת ביבליודרמה, ביבליו – מן המילה Bible (תנ"ך), ודרמה – לקוחה מן המושג פסיכודרמה (הנפש בפעולה). בשיטתו, חקירת הסיפורים המקראיים נעשית בפעולה, בטכניקות פסיכודרמטיות.
העיקרון המוביל, הן של הפסיכודרמה והן של הביבליודרמה, הוא – "אל תספר לי, הראה לי". הדגש אינו על סיפור מילולי ושיחה, אלא על הצגה של הסיפור, כשכל הגוף מעורב בפעולה. מבחינה זו ניתן לתאר את שתיהן כשיטות "גופנפש", שהרי מן הידועות היא, שלגוף יש יכולת לזכור דברים שהתודעה שכחה, וכשהוא נכנס לפעולה, מתעוררים לחיים זיכרונות ש"נרדמו".
אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה השתתפתי בסדנת ביבליודרמה, בהנחית ד"ר פיצלה. התבקשתי לגלם את דמותו של אברם אבינו, לאחר שקיבל את ההוראה – לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ (בראשית יב' 1). כאברם, היה עלי לפנות ל"אבי" הזקן, תרח (שיוצג על ידי כיסא ריק), בידיעה שהוא בא בימים, ולספר לו על החלטתי לעזוב את חרן (ואותו) כדי לצאת למסע ארוך, אל יעד בלתי ידוע. משמעות הפרידה הייתה ברורה – לא נתראה עוד לעולם. בתום ה"שיחה" הזו, פיטר (ד"ר פיצלה) הורה לי להתרחק כמה צעדים, לעצור, ואז להביט לאחור אל "אבי" ולומר משפט כלשהו שעולה מתוכי (Soliloquy). וכך שוב ושוב, שלוש פעמים.
אני זוכרת היטב את התנועה שהתחוללה בתוכי במהלך ואחרי המשחק הדרמטי הקצר הזה, ואת התובנות אותן העלה בי. הגעתי לארצות הברית עקב צורך להימצא בקרבת אמי ואחותי שהתגוררו שם. עם זאת, היה לי חשוב לשמור על פרטיותי ועל גבולות המרחב האישי שלי. ההתנסות הביבליודרמטית הזו עזרה לי לערוך מסגור מחדש (reframing) לשהייה שלי בקרבה גיאוגרפית כה גדולה לאמי, להתבונן בסיטואציה מזווית שונה מזו שהכרתי, ולהעניק לה משמעות חדשה. מתוך גילום דמותו של אברהם הנפרד מאביו, תרח, הבחנתי ב"חלון ההזדמנויות" שניתן לי לחיות ליד אמי (היא הייתה בת 81 כשהגעתי לארה״ב). הבנתי, שבגילה המתקדם לא נותרו לי עוד הרבה שנים כדי להתקרב אליה, וזו עשויה להיות הזדמנות טובה לכך. הבנה זו סייעה לי להשלים עם ההכרח להתגורר בקרבתה. ואכן, בשנים שחייתי שם, הקשר בינינו התהדק ועבר שינוי.
לאחר שבוע רצוף של התנסות ולמידה בקורס הביבליודרמה שלימד ד"ר פיצלה, התחוור לי שמצאתי את ייעודי. הבנתי שהשיטה הזו מצרפת יחד באופן מדויק את כל האהבות שלי: מסתרי הנפש האנושית, סיפורים, בעיקר סיפורי המקרא ופסיכודרמה.
המשך ההתנסות האישית שלי בתחום אפשר לי לגלות בתוכי את הקשר העמוק לדמויות מקראיות מסוימות, כמו, למשל, יוסף. אני זוכרת את ההתרגשות המיוחדת שאחזה בי, כשהשתתפתי בסדנת הביבליודרמה שהתייחסה לסיפור יוסף וכתונת הפסים. מהרגע שד"ר פיצלה התחיל להנחות את הסדנה, לבי פעם בעוצמה. במוקד הסדנה עמדו כתונת הפסים ומשמעותה בעיני הדמויות השונות, כלומר – הדינמיקה המשפחתית שנוצרה בעקבות העדפת הבן הצעיר שמתנת הכתונת סימלה אותה. חשתי שיוסף "קורא" לי לחקור את דמותו הרבה מעבר לכך, כאילו יש לו סוד להמתיק איתי, סוד שלא הצלחתי עדיין לפענח.
כמה חודשים לאחר מכן השתתפתי בקורס שנקרא "Sacred Conversation- Becoming a Maggid" . במהלכו למדנו לקרוא "קריאה קרובה" של טקסט מקראי. הטקסט שנבחר היה לא אחר מאשר סיפור יוסף! שוב חוויתי את פעימות הלב ואת תחושת ה"הישאבות" אל הסיפור, אך ככל שניסיתי לברר עם עצמי מה מושך אותי אליו – התעלומה לא נפתרה. אני זוכרת את עצמי מבקשת, בכוונה גדולה, שהסוד יתגלה לי. רק לאחר זמן הצלחתי לזהות את הדינמיקה הרגשית של הסיפור, ש"מגנטה" אותי אליו וקראה לי לשים לב להיבטים מחיי שמצאו בה הד – נושא הבן המועדף מחד, ותחושת הנטישה על ידי הורה – מאידך (נושאים אלה יפורטו בהרחבה בהמשך).
מאז אותו גילוי מצאתי זיקות וקשרים נוספים בין התמות המגולמות בסיפורי יוסף, לבין נושאים מסיפור חיי שמעסיקים אותי. בשלב מסוים אף חשבתי, שיום יבוא ואכתוב ספר שייסוב על סיפורי יוסף. אלא שברבות השנים גיליתי שלא רק יוסף, גם דמויות תנכיות אחרות חיות בתוכי. המפגש אתן אפשר לי לחקור היבטים וסיפורים מחיי שביקשו התייחסות מחודשת. מכאן הגעתי למסקנה, שהדמויות והארכיטיפים שבסיפורי המקרא משחקים על הבמה של תיאטרון הנפש שלנו (ארכיטיפ הוא אבטיפוס של רעיון או דמות שנשמר כמשקע קולקטיבי בזיכרון או בלא מודע האנושי). הם ארוגים בתוך הDNA התרבותי שלנו, וכשנלמד לתור אל "מאחורי הקלעים" הנפשי-הארכיטיפי של הסיפור המקראי, לא פעם נגלה שהוא מספר את הסיפור האישי שלנו, ומזמין אותנו לעבודה פנימית משמעותית.
בזיקה למושג "העברה בין דורית" (המתאר תופעה שבה דפוסי התנהגות ויחסים משתחזרים מדור לדור) אני מבקשת להציע, שייתכן שמקורם של דפוסי התנהגות מסוימים שמאפיינים אותנו בהווה נעוץ בסיפורי האבות, והדפוס ההתנהגותי-אנרגטי שלהם ממשיך להתגלגל דורות קדימה עד עצם היום הזה. הצעה זו נסמכת על התפיסה שכל מה שמתרחש בעולם, כולל התנהגויות ויחסים, הוא תנועה של אנרגיות. דברים שנשארים לא פתורים ושואפים לפתרון ברמה הזו, האנרגטית, "יתגלגלו" הלאה כדי למצוא את פתרונם. כשאנו עושים את עבודת הריפוי שלנו כאן ועכשיו ומצליחים לשחרר מאחיזתם דפוסים ותפיסות קדומים שמנהלים אותנו, תוך מציאת הזיקה לסיפור המקור, אנו עשויים אולי להביא ריפוי לא רק לעצמנו, אלא גם לאותה אנרגיה שמתגלגלת אלינו מן העבר.
בהכשרתי המקצועית אני מורה לספרות ויועצת חינוכית, פסיכודרמטיסטית וביבליו-דרמטיסטית. אני רואה עצמי כאשת חינוך שמתבוננת בהתנהגויות ובתהליכים נפשיים, בניסיון להבין מה מניע אותם. בעבודתי אני מזמינה גם אחרים לעשות כן, כדי להשתחרר מקיבעון של אמונות מעכבות ולאפשר חיים מלאים יותר, מתוך קירבה אותנטית ואמיצה לאמת הפנימית שלהם. אני עושה זאת דרך עיבוד רגשי של סיפורי החיים האמיתיים בשילוב עם סיפורי המקור, בעזרת טכניקות הלקוחות מעולם הפסיכודרמה. תהליכים אלה נעשים במסגרת פרטנית או קבוצתית.
עם שובי ארצה לאחר שהות ממושכת בארה"ב, התחלתי לכתוב מידי שבוע בהשראת סיפורי המקרא ופרשות השבוע. הכתיבה השבועית העניקה לי עוגן במעבר, שהיה עבורי חוויה מטלטלת, מעין מסגרת ששמרה עלי ועזרה לי להיצמד ל"כאן ועכשיו" תוך עיסוק בדברים שאהובים עלי – סיפורים ורוחניות.
קיימות דרכים שונות להתייחס לסיפור המקראי. השבילים שאני הלכתי בהם היו –
- מדרש עכשווי – פרשנות של הסיפור המקראי ברוח עכשווית ורלוונטית.
- תורשומון = תורה+רשומון. רשומון הוא שם סרטו של אקירה קורסאווה, שמתאר מקרה של רצח ואונס מבעד לעיניהם של 4 עדי ראייה: הנאשם, הנרצח, הנאנסת, וחוטב העצים שהיה עד לאירוע, כל אחד והגרסה שלו. הצופה אינו יכול לגלות את האמת. יש רק נתון אובייקטיבי אחד והוא המוות, אך תיאור נסיבותיו סובייקטיבי לחלוטין, ומשקף את הפרשנות שנותן כל עד לאירוע. שם הסרט "רשומון" -שהוא שמו של שער עתיק בעיר היפנית קיוטו שלידו ארע המקרה – הפך למטבע לשון, המציין מצב שבו אי אפשר לרדת לחקר האמת עקב עדויות סותרות הנמסרות מנקודות מבט שונות. את השם "תורשומון" הענקתי לתהליך שבו נכנסתי לתפקיד של הדמות המקראית וכתבתי מתוכה, מתוך תודעתה ומנקודת המבט שלה על ההתרחשות, תוך פרשנות סובייקטיבית שלי את רגשותיה ומחשבותיה שאינם מוזכרים בפירוש בטקסט.
דוגמא ל"תורשומון" כזה מוצגת בספר זה בהקשר לסיפור יוסף, שהיה כאמור סיפור מכונן בתהליך שעברתי בעצמי.
- הסיפור האישי שלי, שהתעורר בעקבות הסיפור המקראי.
בספר אני מזמינה אתכם הקוראים לבחור שביל כזה, לחפש את הפרשנות האישית הרגשית, ולכתוב את הסיפור האישי שלכם בסוף כל פרק.
אם תיצרו פרשנות מסוג "תורשומון", או אם תכתבו מדרש-עכשווי – אשמח אם תשלחו אותם אלי, לאתר שלי: http://tamarpelleg.co.il.
איך לקרוא את הספר:
בספר זה אני מציבה את עצמי גלויה וחשופה, לא מתוך צורך להתערטל, אלא מתוך רצון לתעד ולשתף את הקורא בתהליך שעברתי בעצמי באמצעות חיבור אל סיפורי המקור. התהליך הזה סייע לי לחלץ מתוכי סיפורי חיים, אשר ביקשו לעלות אל פני השטח ולקבל התייחסות. אני מאמינה שהשיתוף הזה יכול לסייע גם לך, הקורא, לזכות במפתח או בפנס רב עוצמה להאיר בו את נבכי הנפש, להעלות לתודעה פרקי חיים שנדחקו לחשכת השכחה, ולהתבונן בהם במבט חדש שעשוי לחולל טרנספורמציה ולהביא שינוי מיטיב.
הספר שלפניכם בנוי ממספר פרקים בעלי מבנה זהה, כל פרק מתייחס לסיפור מקראי.
בפתח כל פרק מופיע אזכור של הסיפור המקראי המקורי, מלווה בשאלות לגבי התימה המרכזית שהוא מעורר, או בשאלות פתוחות הנוגעות לתהליכים הנפשיים שעובר הגיבור.
לאחר מכן מובא סיפור מחיי שלי, שהתעורר וצף בעקבות המפגש עם הסיפור המקראי. (כאמור, בפרק העוסק בסיפורי יוסף הוספתי גם דוגמא לסיפור מסוג "תורשמון" שכתבתי).
בסוף כל סיפור תמצאו דפים ריקים לכתיבה עצמית, ובהם הצעה של נושא לכתיבה, כך שגם אתם, הקוראים, תוכלו להתנסות במציאת הזיקה בין הסיפור הקולקטיבי לסיפורכם האישי. אפשר שכך תזכו ב"מגבר", שיעלה למודעות חומרים רדומים המבקשים להתעורר במסע הריפוי האישי והרוחני שלכם.
בזכות המפגש האינטימי שלי עם סיפורי המקרא, הצלחתי "לגשת אל הערפל", אל מחוזות פנימיים בנפשי שהיו מעורפלים ומכוסים, לגלות אותם מחדש ולהביא אליהם אור של ריפוי. הצלחתי להפגיש אותם עם האלוהים, שאני תופסת אותו כחלק המואר שבתוכי, ה"אני" הגבוה שבי. ועכשיו אני מקווה שתוכלו גם אתם להיעזר בכך.