זה לא שלי-זה שלך!

פרשת שופטים מתארת טקס מאד תמוה שיש לערוך אותו במקרה הבא:
כשהעם נכנס לרשת את ארץ המובטחת, במקרה שיימצא בשדה חלל שסיבת מותו אינה ידועה, כלומר קיים חשד שנשפך כאן דם נקי, חובה לקיים את הטקס הבא על מנת להיטהר ועל מנת שיכופר על הדם שנשפך:

על הזקנים והשופטים למדוד את המרחק בין החלל לערים סביבו ולזמן את זקני העיר הקרובה ביותר לחלל. הם נדרשים לקחת עגלת בקר תמימה שטרם הושמה בעול להביאה אל ערוץ נחל איתן שלא נועד לעיבוד חקלאי, ולערוף מעליה את ראשה. בשלב זה
הכוהנים יחד עם זקני העיר הקרובה צריכים לשטוף ידיהם מעל העגלה הערופה ולומר את המשפט: ידינו לא שפכו את הדם הזה ( של החלל) ועיננו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית יהוה ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם״.(דברים כא' 8)

מה המשמעות של זה?
המילה ״דם״ חוזרת בפרשה 12 פעמים ועולה ממנה שלשפוך דם נקי זה חטא בל יכופר.
הד השאלה ״מה זאת עשית, קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה״ לא מפסיק להדהד מאז רצח הבל ע״י קיין ועד לרצח האחרון ומבקש כפרה.

לפי חוקי המוסר האלוהים הרוצח חייב להיענש (אלא אם כן רצח בשגגה).
דם נקי שנשפך הוא חטא ללא כפרה.

במקרה המתואר בפרשה אין יודעים מי ביצע את הרצח ועל מנת לכפר על הדם שנשפך ולא למשוך נקמה על המעשה – עורפים את העגלה, ודמה הוא בבחינת ״דם תחת דם״.

מאד קשה לתת משמעות רלוונטית לטקס הזה בימינו, וניסיון כזה שמעתי מפיה של רבי D. Cohler-Esses  שמציעה לקראת ימי התשובה הקרבים להתבונן לא רק במה ״אשמנו , בגדנו, חטאנו״ כדי להתעמק בתהליך תשובה וסליחה אלא לבדוק לעומק- איפה לא חטאנו. מה לא ״שלנו״. ויחד עם זאת, לא להתנער אלא לקחת אחריות קולקטיבית על חטא שנעשה , כמו שזקני העיר שבקרבתה נמצא החלל עושים.

איך אני מבינה לקחת אחריות על חטא שהוא ״לא שלי״?
המחשבה שלי מתרגמת את זה מייד לעולם המוכר לי, לתחום העיסוק בפסיכודרמה, שבו אני פוגשת אנשים שמשלמים בבגרותם מחיר על ״חטאים״ שלא הם ביצעו, כלומר, בהיותם ילדים הם ספגו אמירות ומעשים של המשפחה או החברה שבה חיו, הרבה פעמים באופן לא מודע הסכימו לקחת על עצמם תפקידים שמעבר לכוחותיהם, זו יכולה להיות ביקורת הורית, ציפייה מוגזמת, ערך של ההורה וצורך לרצותו או פחד לאבד אהבה והשתייכות, שגבו מחיר של התנכרות לאני האמיתי, ״רצח״ של העצמי האותנטי(בניית ״אני כוזב״ לפי וויניקוט). בתהליך פסיכודרמטי ניתן לגלות את שורש העניין ולהחזיר את הדבר (הערך, הביקורת, האשמה, וכד׳ שניהלו את היחיד) להורה/ למורה/ לחברה ולהצהיר:

״ידי לא שפכו את הדם הזה״- או במילים של הפסיכודרמה״ זה לא שלי-זה שלך״! ולהשתחרר מההשפעה המזיקה של זה על הבחירות שאני עושה כיום.