אני לדודי ודודי לי" הם ראשי התיבות של חודש אלול שמגיע אלינו שבוע הבא ולרוב אנו אוהבים לפרש זאת בנימה רומנטית.
האהוב שלנו, דודי, הוויה, נמצא בשדה ומזמין אותנו לפגישת אוהבים. ליחסים של קירבה.
פרשנות מעניינת ושונה שמעתי מפי ר' דיוויד אינגבר מניו יורק בדבריו על פרשת עקב, שקראנו בשבת, ואני שמחה להביא אותה בפניכם:
אני לדודי-ודודי לי במשמעות של: אני שמה את האגו שלי בצד והולכת בעקבותיך,
אני פותחת לך דלת לפני נכנסת אחריך. אתה נמצא לפני. אתה קודם, דודי.
המילה "עקב" בעברית יכולה להתפרש כ בגלל, כמתארת סיבה ותוצאה, והיא גם שם החלק הנמוך ביותר בגוף שלנו-העקב. החלק שהכי רחוק מהראש בהיררכיה של הגוף.
פרשת עקב פותחת בפניה של משה אל העם במילים:
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה—-
מה יקרה אם נשמע מהעקב, מהמקום הנמוך, מהמקום העניו? ואיך זה ייראה?
בפרשת "עקב" חוזר משה כמה וכמה פעמים ובווריאציות שונות על הרעיון שכדי להנות מחיים שיש בהם טוב, כדי להיות מחוברים לחיות (בחיריק) שבנו ולשפע בחיינו, עלינו לנהוג בענווה, לזכור שלא מידינו מגיעים הדברים שהשגנו אלא מהכוח הבורא.
מה שיעזור לנו לזכור שאנחנו לא "ראש" אלא "עקב", זה לזכור את המקור המחולל של כל הדברים.
מה שיעזור לנו להישאר במצב של ענווה, הוא ההודיה והברכה. "ואכלת ושבעת וברכת".
איך זה מתבטא בחיים שלי?
כשאני מנחה קבוצה של פסיכודרמה, אני נכנסת לסוג של "הרפתקה" שאני יודעת איך היא מתחילה ואינני יודעת איך היא תסתיים.
האם הפרוטגוניסט יצא בסוף הדרמה עם תחושה שהוא נעזר? שמשהו נפתח? שהוא קיבל ערך?
אם אהיה ממוקדת בי, ביכולת שלי, במיומנויות שלי או אתמלא בחרדה של "מה אני עושה עכשיו"? לא אוכל להועיל כמנחה.
רק נקודת מבט של ענווה, שנצמדת למנטרה "לבטוח בתהליך", שבוטחת בתהליך שמודרך מתדר גבוה, שמבינה שהידע מה צריך להיות הצעד הבא נמצא אצל הפרוטגוניסט ולא אצלי, של "אני אחריך" – הוא שמאפשר לזרימה להתחולל ולתהליך להתפתח.
ואיך זה מתבטא אצלך?