אחד היתרונות של הקורונה שביקרה אותי לאחרונה, שהיא אפשרה לי להתמסר לקריאת ספרים בלי להביט בשעון.
התמסרתי בהנאה לקריאה ואחד הספרים שקראתי, ואפילו יש לומר בלי הפסקה, היה הספר האחרון של יוכי ברנדס "כשאלוהים היה צעיר".
אני אוהבת את ספריה, במיוחד זכורים לי לטובה הגר, מלכים ג', שבע אימהות והפרדס של עקיבא, אבל הפעם נחלתי אכזבה. לא בגלל הז'אנר השונה (ספרות עיון ולא סיפורת) את זה דווקא אהבתי, אלא בעיקר בגלל הטון והסגנון. רוצים דוגמאות? בבקשה:
" ..האכזבה שלנו היוצרים נובעת מן ההכרה שיצאה לנו יצירה מחורבנת"
"כשאנחנו קוראים משהו לא מובן בתנ"ך זה לא אומר שההבנה שלנו דפוקה"
שאלתי את עצמי האם ברנדס נתנה למישהו חופש עריכה גדול מידי לגבי השימוש בלשון, או שאולי קהל היעד שלה היה בני נוער והסופרת חשבה ששימוש בשפה זו יחבב עליהם את הספר?
למרות שבאופן אישי הספר לא חידש לי הרבה, גם לא הרעיון המרכזי שלו שאלוהים הוא דמות שמתפתחת, מבחינת התוכן שלו- הוא בהחלט ספר מעניין. אני יכולה לראות איך אנשים שהתרחקו מקריאת ספר-הספרים ובעיקר תלמידים, ייהנו מהשאלות הפרובוקטיביות שהסופרת מעלה.
ברנדס אמנם מנסה לטלטל את הקורא בקריאה נועזת משהו, ויחד עם זאת, למרות שהיא לכאורה יוצאת נגד התפיסה האינפנטילית שלימדו אותנו בגן על אלוהים, היא בעצם משאירה את אלוהים באותה משבצת התייחסות: אלוהים שהיא מציגה הוא אותה דמות של מישהו נשגב שמחוצה לנו (בשמיים?) ובכתיבתה היא באה לערער על נשגבותו. ואיך היא עושה זאת? בלשון בוטה, בהתייחסות צינית ובמידה רבה של כעס שנוטף בין השורות.
היא מעוררת יופי של שאלות נוקבות ומעוררות מחשבה, שהן באמת הסיבה שבגללה שווה לקרוא את הספר, ולרוב גם מציעה תשובות מרתקות המתבססות על מקורות מדרשיים ופרשנות אישית מקורית, אבל כשהיא מגיעה למבוי סתום היא פותרת את עצמה ב"כבר סיכמנו שאנחנו נותנים כבוד לתנ"ך ולא מכריחים אותו להיות מובן?"
כבוד לתנ"ך- איך בדיוק? במשפט כמו: "כדי לפצח את דמותו של אליהו (ובמילים פחות מכובסות: כדי להבין למה הוא כזה שמוק")?
בסיכומו של דבר אם אנחנו מקבלים את התפיסה שנבראנו בצלמו, ומאמינים שאנחנו אנשים שמתפתחים במהלך חיינו, אז קל וחומר שגם המודל שבצלמו נבראנו עובר התפתחות.
אלוהים הוא בסופו של דבר מה שאנחנו משליכים עליו.