האם מישהו מכם חווה פעם בחייו חוויה של להיות "שעיר לעזאזל"?
אני זוכרת את השנה הראשונה שלי בלימודי הפסיכודרמה בארה"ב, הייתי ה"זרה" היחידה בתוך קבוצה מקומית, הישראלית היחידה בתקופה שבה המדיה האמריקאית הציגה את ישראל בצורה לא מחמיאה. למרות האנגלית הטובה שבפי עדיין לא הסתגלתי לקצב דיבור מהיר ולא הספקתי עוד להפנים את גינוני התרבות האמריקאית של ה"פור פליי" המנומס לפני כל שיחה, ותקשרתי בישירות האופיינית לישראלים את דברי, שלא לדבר על כך שהייתי עוצרת את המנחה שלי, שדיברה אנגלית בקצב מסחרר, לפחות 10 פעמים בשיעור בבקשה לחזור על המשפט האחרון.
מהר מאד משכתי אלי אנטגוניזם והפכתי ל"שעיר לעזאזל" של הקבוצה. זה התבטא בכך שנבחרתי לכל התפקידים ה"שליליים" בדרמה או להתעלמות. למזלי הרב הייתה לי מנחה רגישה ומקצועית שקלטה את הסיטואציה וידעה לנתב אותה לשיעור מאלף לקבוצה ולי בנושא ה"שעיר לעזאזל" והיא "הצילה" אותי מ"להישלח המדברה".
המינוח "שעיר לעזאזל" קיבל בימינו משמעות פסיכולוגית על פיה שעיר לעזאזל הם יחיד או קבוצה שהופכים להיות קרבן להשלכות האגרסיה והאלימות של קבוצה חברתית אחרת. זה יכול להיות תלמיד בכיתה זו יכולה להיות קבוצה אתנית מסוימת. הזעם והאגרסיה המוכחשים של קבוצת הרוב, חלקי ה"צל" שלה, מושמים "על ראשו". מבחינה חברתית הוא נחשב כ"מת", ולרוע המזל קורה לפעמים שגם באופן פיסי קמים להורגו, כפי שקרה ליהודים בשואה.
מי היה השעיר לעזאזל המפורסם ביותר בסיפורי התורה? יוסף.
אחיו מחליטים להרוג אותו בגלל חלומותיו הרברבניים ובגלל היותו הבן המועדף על אביהם- ללא ספק סיבות מעצבנות אבל חסרות כל פרופורציה לניסיון רצח ולהכחדתו מחיק המשפחה. האגרסיה של האחים שיש לה שורשים בתחרות בין שתי האימהות על ליבו של יעקב, מוצאת כתובת ביוסף. וכדי לכסות על מותו הם שוחטים שעיר עיזים, קורעים לגזרים את כתונת הפסים של יוסף וטובלים אותה בדם השעיר כדי להציג "הוכחה" לכאורה שהוא נטרף. והוא אכן נטרף. נטרף ע"י ה"חיה הרעה" ששכנה בליבותיהם של אחיו, ושלצערנו ממשיכה להתקיים אנרגטית עד עצם היום הזה, ובאה לידי ביטוי במעשי רצח ואלימות אישיים וקולקטיביים, במלחמות בין עמים.
בפרשת "אחרי מות" אנו קוראים על טקס שמאני מיוחד שמבוצע ע"י הכהן הגדול אהרון ביום כיפור, כשהוא עדיין נמצא באבל על מות שני בניו נדב ואביהו.
עליו לבחור שני שעירי-עיזים זהים ולהפיל ביניהם גורל. האחד מיועד לעלות כקרבן חטאת לה' והשני, נגזר גורלו להיות השעיר לעזאזל, והוא יישלח אל מותו במידבר כשהוא "נושא" עליו באופן סימבולי את חטאי העם. שני השעירים ימותו בסופו של דבר, האחד יישחט- יעלה כקרבן לה', והשני שנושא עליו את החטאים, יישלח למדבר, ושם ימצא את מותו.
הנושא של הפלת הגורל הוא קריטי כי הוא מדגיש עד כמה כל אחד ואחד עלול למצוא את עצמו בתפקיד ה"שעיר לעזאזל". ובאותה מידה, כל אחד ואחד יכול בהינתן הנסיבות המתאימות לתת דרור ל"חיה הרעה" שבתוכו, ולהפוך מישהו אחר ל"שעיר לעזאזל".
במהלך הטקס הכהן הגדול סומך את ידיו פיסית על ראש השעיר שעלה בגורל, מתוודה על עוונות בני ישראל ונותן אותם על ראשו (מעביר לו אנרגטית את החטאים שלהם)
ואותו שעיר מקבל את תפקיד "נושא החטאים" הקולקטיביים, ונמסר בידי "איש עיתי", איש שנבחר מעת לעת, שמשלח אותו אל המדבר, לעזאזל.
וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣י יָדָ֗ו עַ֣ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֮ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת־כׇּל־עֲוֺנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־כׇּל־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכׇל־חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד־אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה׃
וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת־כׇּל־עֲוֺנֹתָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר׃(ויקרא טז 21-22)
אני תמהה לדעת האם העובדה שמדובר שני שעירי עיזים סימלה בדמיונו של אהרון את שני הבנים שלו שמתו? האם הוא חשב שהם כיפרו במותם על חטאי העם? האם הוא הרגיש שבעת ביצוע הטקס הוא מכפר גם על מעשיהם? אילו רק יכולנו לשמוע את מחשבותיו.
בקבוצת פסיכודרמה, שבה אנשים מביאים לבמה סיפורי חיים בלתי פתורים ולפעמים טראומטיים, הפרוטגוניסט (גיבור הפסיכודרמה) נדרש לא פעם לבקש מחבר-קבוצה אחר למלא תפקיד מאתגר בפסיכודרמה שלו. זה יכול להיות תפקיד של אדם אלים או אגרסיבי שביצע מעשים קשים כלפיו. רוב המשתתפים בקבוצה נמנעים מלהתנדב למלא תפקיד כזה. בניגוד לשעיר העיזים, שעלה בגורלו לקבל את התפקיד, חברי הקבוצה אינם חייבים למלא את התפקיד. הם רשאים לדחות את התפקיד ולסרב לו.
אחד הדברים שלמדתי כמנחה מהמורה שלי לפסיכודרמה, היה לפנות אל המשתתפים ולומר להם שהאפשרות לגלם תפקיד כזה היא מאד מאתגרת אבל זו הזדמנות להרחיב את רפרטואר התפקידים שלנו, להיות במגע ולהביא למודעות חלקים מוכחשים בעצמנו, ועדיף לתת להם ביטוי במשחק פסיכודרמטי מאשר לתת להם לנהל אותנו מאחורי הקלעים, בחיים, כי בכולנו קיים פוטנציאל לאגרסיה ולאלימות ועלינו לעמוד על המשמר כדי לא להפוך אנשים אחרים מושא להשלכות שלנו, להפוך אותם ל"שעיר לעזאזל".
טקס השעיר לעזאזל אמור לכפר על טומאת בני ישראל מהחטאים של הכלל (הקולקטיביים) ושל הפרט (האינדיבידואליים).
החטאים הקולקטיביים בתקופת המקרא היו קשורים לעבודת אלילים, לעבודה זרה, לשכחה של אלוהים כאל שהוא האל האחד, האל של האחדות, שמאחד בתוכו את הכל.
ומהם החטאים הקולקטיביים שלנו כעם כיום? באיזה אופן מתבטאת כיום עבודת האלילים שלנו? במה מתבטאת השכחה שלנו את האחדות שבכל הדברים? (פתוח להשערותיכם)
נראה לי חשוב לקחת אחריות אישית ולבדוק את הדברים גם ברמת הפרט.
שנבדוק עם עצמנו- מה מבין ה"חטאים" שלי מהשנה החולפת הייתי רוצה לשים על ה"שעיר" ולשלוח לעזאזל?
מברכת את כולנו שנהיה מסוגלים להישיר מבט ולהכיר בפוטנציאל הרובץ לפתחנו של ה"חיה הרעה" ששוכנת ב"צל" שלנו, כפרט וכקולקטיב, ובכך נקטין את הסיכון שהיא מייצרת ואולי נזכה לחיות בעולם עם פחות מלחמות, עם יותר אחווה בין עמים ויותר הרמוניה בין אנשים ונגשים את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך".