כמו חץ פגעו דבריה בנקודה רכה בלב שלי, נקודת הכמיהה.
"ליל הסדר בשבילי זה כששתי המשפחות שלי משני הצדדים יושבות יחד ופעם בשנה אנחנו הופכים למשפחה אחת גדולה ומאוחדת"
זה היה משפט שנאמר ע"י בחורה שישבה לידי במעגל שבו נשאלו המשתתפים "מהו ליל הסדר בשבילך".
משפחה אחת גדולה ומאוחדת. איזו אוטופיה. האם אי פעם הרגשתי כך?
דפדוף באלבום שבמרתף הזיכרונות שלי העלה תמונה מליל סדר בבית של סבא וסבתא מרעננה, זיידע וברטה. בת כמה הייתי אז? חמש? שש? שבע?
זוכרת את ההתרגשות שלפני הנסיעה מתל אביב לרעננה שבאותם ימים נחוותה כמו נסיעה למקום רחוק מחוץ ליישוב, את טקס ההתלבשות בשמלה החגיגית, עשויה מקטיפה כחולה עם צווארון מלמלה לבן, וגולת הכותרת- נעלי לק שחורות עם סרט, שכל השנה חלמתי עליהן וכשקנינו אותם לקראת החג הן הושארו סגורות בקופסא כמו משה בתיבה, "עד ליל הסדר", אבל כל בקר הייתי מקיצה מוקדם בהתרגשות, מריחה את הריח החדש שלהן ומודדת אותם בחשאי.
ארבעתנו בג'יפ הירוק של אבא, נוסעים בכבישים הפתוחים עם ריח משכר של הדרים שעוטף אותנו מכל עבר, ואמא מחממת את הגרון בקולה הערב, ועושה איתנו חזרה על שירי פסח שנשיר, ה"מה נשתנה" שנשיר בהתחלה ו"די דיינו" באמצע ואחד מי יודע בסוף. המחשבה המענגת של מה שמצפה לי שם: ה"ריח של אמריקה "שהיה מכה באפי ברגע שנכנסתי לסלון של סבתא ברטה, הרהיטים בכבדים והרכים בצבע בורדו ובמיוחד הכורסא, שמיקי ואני היינו עושות תחרות מי תתפוס אותה ראשונה ותשקע בה לתוך עולם של חלום כהרף עין, השידה החומה שעליה עמדו כחיילם בסדר מופתי התמונות של ארבעת ילדיה: הדוד מורי, הדוד אייב, אבא-שניבט משם כל כך צעיר ושונה בלבוש של ארץ אחרת, ודודה רודה.
בתווך השולחן הגדול עליו היה פרוס ומסודר הסרוויס המיוחד של סבתא לפסח, שתמיד חלמתי שכשאהיה גדולה אולי היא תיתן לי אותו, צלחות לבנות מאוירות בציורים עדינים בצבע וורוד -אדמדם, ומזלגות הכסף שנצצו ובהקו לצידן עם הסיומת של פיתוחי פרחים בקצותיהם.
בראש השולחן כיסא הכבוד של סבא, הקרוי בפינו זיידע, מולו הצלחת העגולה עם ה"סימנים": הזרוע, החרוסת, החזרת, עלה של חסה וביצה, והמצות המכוסות שמאחת מהן יוסתר האפיקומן. מי ימצא אותו השנה? ומה אבקש אם אני אמצא? וכמובן הספרים הקטנים עם הציורים היפים והאותיות המיוחדות שאהבתי שסבא יחלק לנו לפני האוכל.
והמטעמים של סבתא. המרק עם הקניידלך כמו עננים שנימוחים בפה, והגעפילטע-פיש שאין לו אח ורע בעולם, חומים וחמימים, תערובת מדויקת של מתקתקות וחריפות של הלשון, החזרת שהייתה עולה לי לאף ועושה לי דמעות בעיניים. כל המאכלים שהיינו אוכלים רק פעם בשנה, בליל הסדר אצל סבא וסבתא, כשכולנו מסביב לשולחן: בני הדודים ערן ועודד, הדוד אייב והדודה איה, משפחה אחת גדולה, מאוחדת ושמחה.
זה היה לפני.
לפני שסבא נפטר, לפני שהדודה איה חלתה, לפני שסבתא חזרה לאמריקה,
לפני שאבא ואמא התגרשו -עם מי נהייה השנה בליל-סדר, עם אמא או עם אבא?
להיות עם אמא זה אמר להיות גם עם סבתא מילי, עם הדודים האהובים ובני הדודים, עם השירה הסוחפת של אמא וגם עם רגשות אשם שהזדחלו להם על אבא שנשאר בלעדינו. להיות עם אבא לווה בתחושת החמצה שאנחנו לא עם אמא, זה היה לשבת בשולחן סדר מצומצם עם אבא, אשתו אריקה ואמה. רק אחרי שנולד בעז בני וכל הסבים והסבתות רצו להיות עם הנכד, אמא התרצתה להזמין את אבא ואשתו להצטרף אלינו ולעשות סדר ביחד וזה היה תמיד מלווה במתח בין שתי הסבתות. למי בעז ייגש ראשון? מי תזכה ראשונה בתואר "סבתא" היוצא מפיו?
נשאר רק הגעגוע והזיכרון המתוק מאותם ימים שהתנפץ ולא הצלחתי להדביק את הרסיסים עד היום.