המילה טמא או טומאה מעוררת בנו אי נחת ברמה הפיסיולוגית ממש, כי רובנו מקשרים אותה עם משהו מגעיל, מלוכלך, שיש להתרחק ממנו.
האמנם? בואו נבדוק את העניין לעומק.
בפרשת מצורע שממשיכה למעשה את פרשת "תזריע" מן השבוע שעבר (בשנה לא מעוברת הן נקראות יחד) המילה הזו ממשיכה לככב. בשתי הפרשות מתוארים מצבים בהם אדם מנוע מלהיכנס אל המשכן/ מקום הקודש לפרק זמן מסוים והן מתמקדות במערכת גדולה של טקסים שמאניים, עם טקס ספציפי לכל מקרה ומקרה המאפשר גם חזרה למקום הקדוש ולקהילה.
מדובר באנשים שבאו במגע עם המוות, או נשים שזה עתה ילדו, נשים שנמצאות במחזור, אנשים שיש להם מחלות עור כמו צרעת, או שמפרישים הפרשות שונות מגופם, ועוד.
המידור הזה עלול לעורר תמיהה, אי הבנה ואפילו מורת רוח באזני הקורא המודרני.
הטקסט מתאר אותם במושגים "טהור" ו"טמא" שאינם בהכרח במשמעות המקובלת בשפה היום. אני רוצה להביא כלשונו הסבר שקראתי של ר' אלישע וולפין שמאיר באור חדש, ובעיני גם מדויק, את המושג טומאה:
"טומאה איננה דבר "רע" (במובן הרגיל של המילה), וגם לא משהו מלוכלך או מגעיל. טומאה היא מצב שבו משהו שהיה מאוד חי מתרוקן מהחיות ששכנה בו.
הדוגמה החריפה ביותר לטומאה היא אדם שנפטר. רגע אחד הוא חי – בריא או לא בריא, אולי אפילו גוסס, אבל עדיין חי – וברגע הבא החיים עזבו אותו, ונותר רק כלי, שנתרוקן מהפלא שהפעיל אותו.
דבר ידוע הוא, שבתורה יש שני סוגי טומאה:
טומאה שחודרת לגוף מבחוץ כתוצאה ממפגש עם טומאה סביבתית (כמו להיות תחת קורת גג אחת עם אדם מת),
וטומאה שמקורה בתוך הגוף, והיא יוצאת מבפנים החוצה (כמו, אישה במחזור החודשי, כשהביצית, שהייתה מלאת פוטנציאל חיים, יוצאת החוצה, וביציאתה, הפוטנציאל המופלא שהיה בה אובד. הדבר, אגב, נכון גם לתאי זרע שיצאו מגופו של הגבר החוצה, אלה שלא יזכו לממש את פוטנציאל החיים שהיה בהם. גם בעניין המחזור החודשי וגם בפליטת זרע אין שיפוטיות, יש פשוט חיות, שהייתה ואיננה…).
פרשות תזריע ומצורע עוסקות אך ורק בסוג השני – בטומאה שיוצאת מבפנים החוצה. זאת ועוד, סוג הטומאה הזה נחשב בתורה לחמור יותר מהטומאה הבאה מבחוץ פנימה, לכן הוא זכה לשתי פרשיות שלמות.
בקריאה סימבולית של התורה אני מחפשת מה יכולה ההבנה הזו לתרום לי היום.
ההבנה של מושג הטומאה בדרך זו הולידה בי תהייה שאותה אני מבקשת לחלוק איתכם לגבי עצמי כאן ועכשיו:
האם אני יכולה לזהות בתוכי משהו שהיה מלא חיות וחיוניות ועכשיו התרוקן מהחיות שבו (נעשה טמא) ואני מתכחשת לכך ממשיכה כאילו דבר לא קרה על "הטייס האוטומטי"?
האם ההתלהבות והתשוקה שלי לעשייה המשמעותית שלי דעכו ואני ממשיכה לפעול באופן אוטומטי או כי אני מפחדת לעצור ולבדוק ולעמוד בפני אי-וודאות? (מה אעשה עכשיו), אולי התנתקתי מכל מיני סיבות ממקור החיוניות שהפעיל אותי, שחכתי את משמעות השליחות שלי ואז העשייה שלי הפכה "טמאה" כי היא כבר לא מחוברת ללב, לא מחוברת לקודש, איבדה את החיות שלוותה אותה בתחילת הדרך ואז היא מתגלמת במציאות כחוסר הצלחה, ייאוש, עייפות וכד'?
אולי הקול של "פרעה" בתוכי מונע מהקול של "משה" הפנימי להאזין לקול "הסנה הבוער" בי ולשמוע מהו הייעוד ומהי השליחות שעלי לצאת אליה עכשיו?
הזמן הזה שלפני חג הפסח שבו אנו עוסקים בניקיונות ובעריכת סדר בכל מיני פינות שביום יום אנו לא מגיעים לאליהן, מזמין אותנו לבדוק גם בפינות הנסתרות של הנפש מה אולי "החמיץ". וגם לשאול את עצמנו מהו הדבר שיחייה אותי? מה יצית בי את החיוניות מחדש?
ועם השאלה הזו אני משאירה אתכם, איש איש לנפשו.