שם הפרשה לקוח מן הפסוק הראשון:

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃

וביום הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עׇרְלָתֽוֹ׃ וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טׇהֳרָ֑הֿ בְּכׇל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טׇהֳרָֽהּ׃

וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טׇהֳרָֽהֿ׃

כל החלק הראשון של הפרשה פותח בהוראה הנוגעת לנשים שילדו: 

המון אי נחת מעורר הטקסט הזה במיוחד בימינו (אולי לכן רוב הדרשנים מעדיפים להתעסק עם הנושא השני שהפרשה מתעסקת בו, נגע הצרעת)

שאלות רבות עולות מהטקסט כמו:

מדוע השימוש בפועל "תזריע" לאשה? הלא אישה נזרעת ולא מזריעה

למה הכוונה המילה "טמאה"?

מהם "דמי טהרה"?

מדוע אם תלד בן תטמא רק 7 ימים ואם בת -שבועיים (כפול זמן!)?

מדוע עליה להביא קרבן חטאת לאחר שהתחזקה מהלידה, במה חטאה?

המקורות הרבים שקראתי (מפרשים, מדרשים) שקראתי וחיפשתי בהם כיוון הציעו פרשנויות שלא התקבלו על דעתי.

הם לימדו אותי על התנשאות של המין הגברי שרואה את עצמו נעלה על המין הנשי ומוצא באישה היולדת פגם, שדבק בה מאז ימי חווה שנפתתה לאכול מן הפרי האסור וקוללה ה"בעצב תלדי בנים". לדבריהם עצם הלידה מחזירה אותה למקור חטאה.

ועל עוון זה היא נדרשת "לשלם": להישאר בטומאה שבוע אחרי לידת זכר ושבועיים אחרי לידת נקבה -שהיא גם בת דמותה של חווה.

אחרים מתמקדים במעשה הזיווג עצמו שקדם והביא ללידה, ומסבירים שהאישה היא זו המעוררת בגבר את הרצון להזריע אותה מתוך צרכיה הגופניים (בהמיים) ועל כן נכתב "אישה כי תזריע". בשעת ההזרעה כשהגבר מתקרב אל "מקור דמיה" חובה עליו לרכז את כל כוח מחשבתו בעולמות עליונים ובנפשות צדיקים כדי להעביר אל תוצאת הזיווג-התינוק שייווצר מטיפת הזרע-את כוח המחשבה והחכמה העליונה ולא את כוח התאווה (שהוא כאמור של האשה..)

הפרשנויות הללו מעידות על הפרשנים יותר מאשר על הטקסט ואני דוחה אותם מכל וכל.

בואו לא נשכח שגם אדם התפתה כשאכל מן הפרי האסור שהגישה לו חווה. "ותיתן גם לאישה עימה ויאכל "(בראשית ג6). והעונש שחווה קיבלה- היכולת ללדת, אם כי בעצב, הוא מתנה נפלאה! חווה נקראה בשם אם כל חי, אם כל החיות והחיוניות, אם החיים עצמם, עוד הטרם אכלה מפרי עץ הדעת. אדם שנתן לה את שמה זיהה בה את פוטנציאל האימהות. ואימהות כרוכה בלידה.

הפרשנות המסורתית נגועה באיסורים ובמוסרות שגברים שמו על עצמם מבחירה מפאת חולשתם להתפתות לתאוותם לאשה, כפי שאדם התפתה לה "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" (שם 12)

כשמדחיקים דחף חזק הוא צף ועלה ומתגלם במציאות בצורת פעולות ומחשבות ובמקרה זה גם צובע את הפרשנויות.

אני מבקשת להציע קריאה אחרת שמתייחסת אל ההבדל בימי הטומאה בין תינוק זכר לתינוקת נקבה ומפנה את תשומת ליבכם למילה "טמאה":

בהיפוך אותיות טמאה נקראת אטומה, במשמעות סגורה. משהו מכוח החיוניות שבה נסגר.

לאחר הלידה האשה סגורה מלבוא אל אוהל מועד, להתערבב עם הקהל, או להתייחד עם אלוהים.

על פי ההוראות עליה להישאר בבידוד, מדוע?

מאחר שכל מעייניה בתינוק שנולד. כוח החיות שלה הצטמצם לטיפול בוולד בלבד.

גם אם תגיע לאוהל מועד- האם תוכל להתמסר לתפילה? האם תוכל להיות בדביקות? הלא אין דבר שיכול להסיח דעתה של יולדת טרייה מתינוקה שנולד. וגופה הדווה לאחר הלידה הוא מניעה נוספת ליכולת להיות בדביקות אל מה שמעבר.

אבל מה פשר ההבדל בין זמן ההרחקה לאחר לידת תינוק זכר ותינוקת נקבה?

נאמר כי "ביום השמיני ימול בשר עורלתו. על כן היא טמאה רק 7 ימים לאחר לידת הבן כי ביום השמיני הוא נימול. אז האבא לוקח עליו אחריות מסוימת. עם התינוקת האמא יכולה להרשות לעצמה להישאר יותר בבית ולהתמסר אליה.

יש עוד הרבה שאלות שנותרו ללא מענה. אולי בקריאה הבאה בעד שנה יתבהרו דברים נוספים.