הוא הרים יד בהססנות לבקש את רשות הדיבור. איש קטן, ראש עטור שיבה שקוע אל צווארו ועיניים יוקדות אש. זה היה מיד בתום הרצאה לקראת פורים במועדון  גמלאים, שסיימתי באמירה שהלוואי וגם לאוקראינים יתרחש הנס של "ונהפוך הוא" ושסופו של הדיקטטור יהיה כסופו של המן ..

ניכר בקולו שהוא התרגש כשאמר "אני שומע שהרבה אנשים מרחמים עכשיו על האוקראינים ואני לא מבין איך אפשר לרחם עליהם ולשכוח מה שהאוקראינים עשו לנו בשואה. זה ממש מכאיב לי ששוכחים את זה".

יכולתי לגמרי להבין אותו. ויחד עם זאת -75 שנה עברו מאז. הדור החדש שגדל באוקראינה לא הרע ליהודים, והדור החדש של היהודים שגדל מאז בארץ ובעולם בוחר להתעלות מעל הזיכרון ההוא , לגלות אמפתיה למצבם, לראות את האנושיות שבם. אנשים כמונו. אני מזדהה עם אותם שחשים כך, כואבת את השואה שמתרחשת עכשיו באוקראינה והמחשבות הללו מלוות אותי מידי יום.

הבקר, באמצע המדיטציה מצאתי את עצמי  על רכבת מחשבות שסחפה אותי:

מדוע הם נלחמים והורגים זה את זה? איך הם לא רואים שכולנו בני אדם, שכולנו אחד?

המחשבה הזאת "כולנו אחד" הפעילה אצלי מערכת שלימה של אסוציאציות  .

הראשונה שעלתה לי במחשבה הייתה של סיפור מגדל בבל. הלא שם החליטו כל בני האדם להתאחד ולבנות יחד פרויקט משותף-מגדל וראשו בשמיים. לכאורה נפלא. כולם כאחד התאחדו. לא התחרו, לא נלחמו, אלא שיתפו פעולה. ואיך אלוהים הגיב? הוא ירד לארץ ובלבל את שפתם והפיץ אותם לכל עבר. למה? מה הפריע לו?

מסתבר שאלוהים לא אוהב אחידות. הוא ברא את בני האדם  בצלמו וכשהם מבקשים אחידות (עם אחד ושפה אחת ומגדל אחד)-הם מצמצמים את צלמו, את הפנים שלו לכדי פן אחד. אבל אלוהים אוהבת להופיע בפנים רבות, בלבושים שונים ואינה אוהבת שמנסים "לקבע" אותה ב"לבוש" אחד.  (לכן כנראה תגובת הכעס על מעשה העגל- שוב הקטנת פני אלוהים לפן אחד). ולמרות שאלוהים אוהבת להסתתר מאחורי לבושים, במהות כל הלבושים הם אחד. ואחד זה לא אחיד. זה רב-גוני. זה אין סוף.

ואז האסוציאציה שלי עברה לחג פורים ולתחפושות. המסורת היהודית מייחסת לחג פורים קדושה. ונאמר שיום הכיפורים , שלכאורה נחשב לחג הקדוש ביותר שלנו, נקרא כך על שם פורים:

כפורים- כ-פורים.

לא פעם תהיתי מה פשר המנהג להתחפש בפורים לדמויות שונות, ופתאום הנצה בי הבנה שבעצם מעשה ההתחפשות שלנו אנחנו מגלמים במציאות את רעיון הסתר-הפנים של אלוהים מצד אחד, ואת רב- גוניות הלבושים שלו מצד שני.  אנחנו מסתירים את הפנים שלנו מאחורי פנים אחרות והרב- גוניות של התחפושות ושל הלבושים מבטאת את ריבוי הפנים של האלוהות.

זה הזכיר לי את המשפט שתבע מייסד הפסיכודרמה ד"ר יעקב לוי מורנו:

Our Self emerges from the roles we take

ובתרגום חופשי- העצמי שלנו מתפתח מהתפקידים שאנו לוקחים, ותפקיד הוא סוג של לבוש, של איך אנחנו מופיעים בחיים, וככל שאנחנו מגלמים בחיינו יותר תפקידים אנחנו מאפשרים לעצמי שלנו להתפתח. לעולם לא נתפתח למלוא העצמי הרחב שלנו אם נישאר בתפקיד אחד. בפן אחד.

רעיון הסתר הפנים של אלהים בולט מאד בסיפור מגילת אסתר. זהו הספר היחיד בכל התנ"ך ששם אלוהים לא מוזכר בו אפילו פעם אחת.

אלוהים במגילה נמצא בהסתר פנים ולא רק מאסתר שמסכימה לסכן את חייה אך מבקשת שיצומו עליה 3 ימים, ואף צמה בעצמה (ומן הסתם מתפללת ) אבל שלא כמו יונה שאחרי 3 ימים אלוהים משיב לו, לא שמענו במגילה שלאלוהים יש דיבור עם אסתר. הוא נעלם ונאלם. הוא בהסתר פנים.

ואיפה מתרחש כל סיפור המגילה?  בפרס, שלאחר גלות בבל. השם בבל החזיר אותי אסוציאטיבית באחת לסיפור מגדל בבל, וגם למלחמה הנוכחית:

הדיקטטור שכובש ומחריב ארץ רוצה בעצם לבנות לעצמו "מגדל בבל". להרוג את כל מי שאינו כמוהו, להשתלט ולהשליט את עצמו על אחרים, להפוך את הרב-גוניות האנושית לאחידות אחת תחת שלטונו הדיקטטורי.

האם אלוהים יישאר בהסתר פנים גם הפעם?