נחשול של זעם עלה ממעמקיו, גאה בעוצמה והשתלט עליו כליל.

כמו סומא הוא השליך מידיו את כתב העדות שנכתב באצבע אלוהים, את לוחות הברית, ושיבר אותם.

מאוחר יותר כשניסה לשחזר מה עבר עליו שיער שהוא התחיל "להתבשל" בכעסו שכאלוהים אמר לו ממש אחרי שמסר בידי ואת הלוחות: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית ממצרים"

בגלל שהם היו "ילדים רעים" אז אלוהים התנער מהם וניכס אותם לו?  הם כבר לא עמו הנבחר? כל כך מהר הוא דוחה אותם?

ואלוהים המשיך: " סרו מהר מן הדרך אשר ציוויתם עשו להם עגל מסיכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצריים"(לב 7-8)

הוא  יכול היה להבין את הכאב, העלבון והאכזבה של אלוהים. כמו חתן שרואה את כלתו מפלרטטת עם אחר בעודה עומדת מתחת לחופה..

אבל מה אם ה"כלה" היא רק צעירה חסרת בטחון ומפוחדת, שעוד לא מבינה את גודל האחריות של הצעד שלקחה ומרוב התרגשות מתנהגת כמו שהייתה רגילה לפני החופה?

מה אם היא צריכה איזה "אובייקט מעבר " לפני שתפנים את המעמד החדש שלה?

ובמיוחד כשהאומנת" שלה (הוא עצמו, משה) נעלמה לה וגם "בעלה" (אלוהים) , לא בדיוק נראה בסביבה.

בינן לבין עצמן התחילו לרוץ מחשבות בראשו:

למעשה התלות שהם פיתחו בו היא גם סוג של עבודת אלילים. הוא נזכר איך במעמד הר סיני הם באו אליו וביקשו  ממנו "דבר אתה אתנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות" והוא ישר הסכים.  ממש במעמד ה"חופה" ה"כלה" ביקשה מתווך שיידבר עם ה"חתן".

הפחד מאלוהים, התלות בו –ועכשיו ההיעדרות  הארוכה שלו (40 יום), יצרו אצלם טראומה של נטישה. זה רק טבעי שייסוגו לאחור. שייתפסו בפחד.

כמו תינוק שיונק מהשד ובשביל לגמול אותו מהשד נותנים לו מוצץ עד שלבסוף הוא נגמל משניהם . אז ביג דיל, עגל זהב. מוצץ ותו לא.

אבל אלוהים רתח מזעם. הוא רצה להרוג  אותם ולהפוך אותו, את משה, לגוי גדול.

הוא רציני. הוא רוצה לכלותם ולהשאיר אותו כדגם לדור החדש.

אוי לא, רק לא עוד פעם סיפור נוח..

לטענתו הם עם קשה עורף. נו ברור. מה היה המודל שהם גדלו לאורו? פרעה.

לוקח זמן לותר על היצמדות למודלים ולדפוסים שהיית מורגל בהם, זה לא יכול לקרות ככה בבת אחת.

אבל אלוהים היה כל כך חם עליהם שאי אפשר היה ממש לדבר אליו בהגיון.

הוא נאלץ להפעיל קצת מניפולציה רגשית:

תגיד, מה יגידו המצרים, האאא?

אתה רוצה שהם יגידו שהוצאת אותם ממצריים בשביל להרוג אותם במדבר? כי זה מה שהם יגידו.  תיזכר במה שהבטחת לאברהם ליצחק וליעקב, הלא אתה נשבעת להם שזרעם ינחל את הארץ…

זה עבד. אלוהים  נרגע "וינחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו".

לרגע הוא נשם לרווחה.

ואז חשב לעצמו שהנה הוא יורד למטה ומסדר את העניינים, ברגע שהם יראו אותו שב עם לוחות הברית הם בטח ירוצו אליו כמו כלבלבים קטנים לקראת אדונם, עם הזנב בין הרגליים.. בטח ירגישו אשמים על שהתנהגו "לא יפה" והוא ידע איך לטפל בהם. תיק תק הם יחזרו לדרך הישר.

אבל זה ממש לא מה שקרה.

ברדתו  מההר הוא  כבר התחיל לשמוע את הקולות. זו הרי הייתה המתנה שהתברך בה- להבין קולות. הוא התקשה להאמין למה ששמעו אזניו. הוא קלט שמשהו ממש רע קרה.

זה לא היה קול של תפילה ולא קול של בכי, זה היה קול פרוע  של אקסטזה חסרת מעצורים.

וכשהתקרב יותר לכדי מרחק ראייה ראה אותם רוקדים במעגל סביב עגל הזהב , באבדן חושים.

המראה הזה הטריף אותו.  על מי, על מי הוא סינגר?

אין פה עם  מסכן, מבולבל, מפוחד שנמצא במשבר. יש פה קהל פרוע שאיבד את עצמו ואת זהותו. אין  עם מי לדבר בכלל.

זה אבוד!

והוא לא יודע אם זה היה הכעס של אלוהים שדבק בו או מה בדיוק נדלק בתוכו, אבל זעם, עלבון, פחד ואשמה  התנחשלו בו בסערה שכמותה לא ידע מעודו, ולפני שקלט מה הוא  עושה השליך מידיו בזעם את הלוחות ושיבר אותם!

גם הוא איבד לרגע את עצמו ולא היה מי שירגיע אותו.

***

מה גורם לכם לאבד את המרכז שלכם ואיך אתם מתמודדים עם זה?

 

 

#התמונה של האמנית חנה-ליסה עומר