קיימות סדנאות מגוונות שמציעות היכרות עם שיטות שונות שמבטיחות שינוי והחזרת האיזון, כמו : ביבליותרפיה, ה'אופונופונו, שיטת ימימה, ביירון קייתי,NLP, תקשורת מקרבת, מיינדפולנס, פסיכודרמה ועוד..
מה דוחף אנשים לעזוב את הכורסא הנוחה בבית או להמיר ישיבה מול המסך או עם ספר טוב בהשתתפות פעילה בסדנה?
אני יכולה לשים את האצבע על שתי סיבות עיקריות:
- א-נשים הם יצורים חברתיים ואוהבים להכיר עוד אנשים, להרחיב את המעגלים החברתיים שלהם ולפגוש אנשים מה"שבט" שלהם. זה נותן תחושת שייכות וזה מעצים. ולכן יעדיפו ללמוד בקבוצה מאשר לבד. (זו אינה הכללה, תמיד יהיו אנשים שיעדיפו לימוד עצמאי)
- אנשים מוכוונים כל הזמן על ידי דחף פנימי להשתפר, להיות טובים יותר, להתפתח, לייצר איזון בחיים, תיקון במערכות יחסים, ריפוי בקשר עם עצמם ועברם ועוד.
גם אני השתתפתי בסדנאות שונות ומעריכה מאד את כל השיטות. כל שיטה ושיטה היא "מפתח" שפותח דרך לריפוי ו"כל הדרכים מובילות לרומא". כל אדם לרוב מתביית על המפתח שמתאים לו ושפותח לו איזה שער.
רוב השיטות שמניתי לעיל, מצריכות תהליך ארוך ומתמשך לפני שרואים שינוי.
מהבחינה הזאת עוד לא פגשתי כלי כמו הפסיכודרמה, שבמהלך סשן אחד יכול להביא לשינוי עוצמתי. לאף שיטה אין את היכולת לגרום לטרנספורמציה כה גדולה תוך פרק זמן קצר.
אני זוכרת את הסשן הראשון שלי בפסיכודרמה, שעברתי כסטודנטית לייעוץ בהנחיתה של פרופ' עדה אברהם ז"ל, ואת גודל ההפתעה שחשתי אחריו:
איך זה יכול להיות שאני כבר מרגישה כזו הקלה? והמחשבה הראשונה שעברה לי בראש למחרת הייתה: וואו, ה"עבודה" שעשיתי בסשן הזה (3 שעות) הייתה שוות ערך לשנה שלימה של שיחות עם פסיכולוג. אפילו אחרי שנה של סשנים פסיכולוגיים לא הרגשתי את עוצמת התמורה שחשתי כמו אחרי סשן פסיכודרמה אחד! וכמובן שגם בתחום הזה יש עוד ועוד העמקה, עוד ועוד ריפוי , אבל הטרנספורמציה היא הרבה יותר מהירה.
זה קשור לשני דברים:
- לעובדה שהתהליך נעשה בקבוצה, בהשתתפות אנשים בקבוצה שמייצגים חלקים ב"סיפור" שלך ולעיני אנשים אחרים שנותנים עדות לסיפור שלך. ד"ר י.ל. מורנו מייסד הפסיכודרמה נהג לומר: מה ש"נלמד" בקבוצה צריך "להיפרם" בקבוצה: what was learned in a group must be un-learned in a group.
תחשבו על כך שמרגע צאתו לאוויר העולם התינוק נמצא ב"קבוצה". אבא, אמא ותינוק זו קבוצה. וכל מה שהוא לומד -הוא לומד בקבוצה הזאת. קבוצת פסיכודרמה -קלאסית היא מיקרוקוסמוס של העולם, גם של המשפחה.
החברים בקבוצה תומכים ומכילים וכל מי שעובד בקבוצה ומשיג ריפוי לעצמו מביא ריפוי שנוגע באורח פלא לכל חברי הקבוצה. כל פרט בקבוצה עוזר לריפוי של השלם על סך חלקיו.
אבל לפסיכודרמה יצא "שם רע", ומסולף. בחלקו משום שבארץ משתמשים בו בעיקר ככלי טיפולי עם אוכלוסיות שאינן בריאות בנפשן או מאותגרות מאד בהתנהגותן.
ואני שבאה מתחום הייעוץ החינוכי מבקשת להחזיר עטרה ליושנה:
מייסד הפסיכודרמה, י.ל. מורנו, ייסד את הכלי הזה בראש ובראשונה כדי להביא לתיקון חברתי! הוא התמלא דאגה שהחברה המודרנית תהפוך אותנו לרובוטים. ובספרו
Who shall survive
העלה את חששותיו ואת הצעותיו לפתרון: מי שיהיה מחובר ליצירתיות שלו ולספונטאניות שלו -הוא אשר ישרוד.
פסיכודרמה נועדה לאמן אנשים לספונטניות, מתוך מחשבה שספונטניות משחררת את היצירתיות , ואנשים יצירתיים וספונטאניים לא יהיו שבויים בתגובות אוטומטיות. הם יהיו יצירתיים מספיק כדי למצוא פתרונות למצבים ששם נפגעה הספונטניות ביחסים. הם יצליחו להפיק תגובות הולמות למצבים חדשים ותגובות חדשות למצבים מוכרים (ישנים). (ולא לצפות שאותה תגובה לאותו מצב תביא לשינוי..).
- העובדה שבתהליך הפסיכודרמטי משתתף הגוף כולו, ולא רק הראש והפה, כמו שקורה בשיחה, יש לה השפעה רבה על שחרור מתקיעות. הדיבור שלנו מונחה מאד על ידי השכל והמיינד, הגוף לא. בעזרת התנועה ושיתוף חכמת הגוף, הנטולה מההגנות של המיינד, מתעוררים זיכרונות שנאגרים בגוף ונחסמים על מנת להגן עלינו.
Let you body lead and the mind will follow
הנחתה אותי פעם אחת ממורותיי לפסיכודרמה.
המוטו של פסיכודרמה הוא: Don't tell me-show me!
וכשמשתתפ/ת בקבוצה בונה את הסצנה של הסיפור שלה, ואינה מספרת את הסיפור שלה אלא מראה את הסיפור בפועל, הזיכרונות מתעוררים לתחייה כאילו הם מתרחשים כאן ועכשיו והיכולת לחוות אותם מחדש ולבנות מציאות מתוקנת-כזאת שחורטת שבילים חדשים במוח -מתעצמת.