כשאת שומעת "קריעת ים-סוף" מה זה מעלה בך?
בשפה שלנו התקבע הביטוי "קשה כמו קריעת ים סוף".
ואני שואלת למה בעצם?
הרי לאלוהים ולמשה לא היה קשה.
אלוהים נתן הוראה, משה ביצע, היטה מטהו על המים והופ! הנס התרחש.
אולי לבני ישראל היה קשה? – לא נראה לי, הלא התרחש להם נס:
הים נחצה, הם עברו ביבשה שבתוך הים אל העבר השני של הים וחייהם ניצלו.
אז למה נקשר התיאור "קשה" לחציית ים-סוף?
בואו נעשה זום-אין לנס חצית ים סוף:
וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם.
וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.
זאת התמונה.
תעצמו רגע עיניים ותדמיינו אותה. מה אתם רואים?
מה הדבר הבולט בתמונה שאתם מעלים לנגד עינכם?
לרוב כשמדמיינים את הנס הזה אנשים מתמקדים בשני דברים:
בחומות המים שנעמדו מימין ומשמאל, ובכך שבני ישראל עברו בשלום לצד השני.
ואיזו תחושה נלווית לתמונה הזו?
הקלה. תחושת רווחה. זה היה כמעט אסון- והם ניצלו.
קל לנו להזדהות עם זה. למי אין רגעים כאלה בחייו של כמעט משהו נורא ואז, הצלה?
העובדה שהים הפך ליבשה, איכשהו מתמסמסת, ולא ניתנת לה מספיק תשומת לב.
ופה טמון לדעתי, סוד הקושי.
בואו נעבור לרגע לרמה הסמלית:
(בתודה לאוהד אזרחי שגילה את עיני ביחס לסמל הזה במיתוס יציאת מצריים):
מה מסמל הים? ומה מסמלת היבשה? ומה מסמל היחס ביניהם?
ים מסמל בדרך כלל את עולם הרגשות הלא -מודעים. את הלא-מודע. את מה שמתחת לפני השטח. את קצה הקרחון המוסתר.
הדגים וחיות הים למיניהן- מסמלים על פי הפסיכולוג יונג כל מיני חומרים שצפים בתוך הלא-מודע.
והיבשה היא המודע. מה שנראה, מה שגלוי, עמה של פני השטח.
כשהיבשה מתגלה בתוך הים זה למעשה רגע מכונן שבו הנסתר הופך לגלוי!
הים חשף את היבשה שבמעמקיו = הלא-מודע (מעמקי הים) הפך למודע (יבשה).
כשאדם מצליח להביא חלקים מהלא מודע שלו למודעות- הוא זוכה לגאולה.
הוא נגאל משלטונו של הבלתי מודע.
הוא חושף את המניעים הסמויים והלא מודעים שהחזיקו אותו ב"גלות" מעצמו האותנטי.
וזה לרוב קורה בתהליך.
בדרך אל המודעות אנחנו פוגשים פה צדפה, שם דג, לפעמים אפילו לוויתן..
אבל להגיע לקרקעית? זה מהלך של חיים שלמים ואפילו אז לא כולנו זוכים.
ואם זה קורה בבת אחת -זה יכול להיות קשה ואפילו מפחיד מאד.
כשזה קורה בבת אחת, היכולת להכיל ולשמר את הגילוי שעשוי להביא לטרנספורמציה, לגאולה, -עלולה להישבר, להיסדק, ואז ניאחז חזרה בדפוסים הישנים.
פסיכולוג טוב יודע לשקף למטופל שלו אמת רק במידה שהוא מסוגל להכיל באותו רגע, ושאם יתפתה לעבור את המידה ,שכרו יצא בהפסדו והמטופל יכנס לרגרסיה, "יחזור אחורה" בטיפול.
האם זה מה שקרה לעם העברים אחרי שחצו את ים סוף?
אני אתייחס לרמה הקולקטיבית הלא- מודעת שלהם, כעם ולא כבודדים.
אולי הם לא יכלו להכיל את ההתגלות של היבשה בתוך הים, את המראות שצפו מנבכי הלא -מודע, ואת ההבנה שנלוותה להם:
את הגילוי של היותם צלם אלוה ממעל, היותם מעצם מהותם בני אנוש חופשיים, עמו הנבחר של האלוהים ולא עם -עבדים?
ואז מהר מאד נפלו וחזרו אחורה לדפוס הישן של תלונות, של פחד המוות,
של פחד שלא יהיה להם די אוכל ושתיה (המשאלה לחזור לסיר הבשר)
ופעלו מתוך דחפים הישרדותיים ראשוניים רגרסיביים?
אני מברכת את כולנו שנצליח, כל אחד מאתנו לחצות את ים סוף הפרטי שלנו בתהליך מוצלח, שיאפשר לנו להכיל את הגילויים ולהחזיק בהם שנמצא את המפתח שלנו לחופש.