לפרשת ייגש

נחשול של זעם עלה ממרכז הבטן שלו לכיוון הראש, אש בערה בגרונו. הוא החניק את הזעקה שאיימה לפרוץ מפיו ופניו האדימו, אך שריר לא זע בו.

פחד טמיר התערבב בו עם דחף לנקמה ועם צורך עז לרוץ אליהם לחבקם, כמיהה אדירה להרגיש את המגע שלהם, כיסופים שהוא לא שיער שהיו בו לאהבה, לאינטימיות, לחיבור, לשייכות, לחזרה למקור.

הצורך להשתיק את הקול בתוכו שדרש את האמת שהייתה קבורה מתחת משך אותו לצד אחד כמו חבל והצורך לסתום את הגולל על מה שהיה, לשכוח, להשכיח ,לפייס- מן העבר השני. האמת שלו רצתה להתגלות והייתה זקוקה להקשבה מכילה, למילים.

אך מהי האמת שלו? הוא כבר לא היה בטוח. חור שחור איים לבלוע אותו כשניסה לתהות על קנקנה. חסרו לו חלקים בפאזל החיים שלו, חלקי זיכרון אבודים. חסרו לו מילים.

הוא היה זקוק להם, לאחיו, כדי לגשת אל האמת שנמחקה ולמצוא את עצמו בתוך הסבך הזה.

הוא רצה אבל גם פחד מאד. סגר את ליבו והיטיב את מסיכת השליט על פניו שלא להסגיר את המתחולל בנפשו.

ואז ניגש אליו יהודה.

מַה־נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה־נְּדַבֵּ֖ר וּמַה־נִּצְטַדָּ֑ק הָאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת־עֲוֺ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּ֤נּוּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם־אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר־נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ׃ (בראשית. מד, 16)..

הוא לא האמין למשמע אזניו. יהודה התוודה והודה באשמת השווא שהוא, יוסף שליט מצריים, טפל עליהם!

לא אלו המילים שהוא ייחל לשמוע, לווידוי אחר הוא השתוקק, ווידוי שייגע באמת שנשארה קבורה מתחת (אמתחת).

הוא הסתתר עמוק יותר מאחורי המסכה שלו ואחז ביתר שאת בתוכנית שזמם: הוא ישאיר אצלו את אחיו בן אמו, את בנימין, וישמור עליו מפניהם, הלא גם הוא בן רחל האהובה, הם ודאי שונאים אותו כפי ששנאו אותו.

הוא שמע את עצמו משיב: חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם׃(שם 17)

ואז באופן מפתיע יהודה לקח צעד נוסף קדימה, התקרב, ניגש אליו ללא מורא וקולו רך, מפייס אך גם תקיף ונחוש. מעולם הוא לא שמע כל כך הרבה רגש, ואינטימיות בקולו של יהודה, כמו מים שמטפטפים על אבן נפלו מילותיו על לוח ליבו, טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה.. ומוססו אותו כליל:

אב…אב.. אביו…אביו.. אביו.. אבי.. אבינו….אבי.. אבי.. אבינו… אבי….אבי.. אבי…אבי.. (14 פעמים!)

ללא כל קינאה יהודה סיפר ובנה עבורו את הפאזל שחסר לו:

וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי

וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה׃

וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה

לראשנה הוא שמע שאביו התאבל עליו וחשב שנטרף! הוא לא זמם יחד עם אחיו להיפטר ממנו!

דפיקות ליבו הלמו כדהרות סוסים פראיים והוא חשש שמא כולם ישמעו. הוא החניק את אנחת הרווחה שעמדה לפרוץ מפיו ונלחם בדמעות שאיימו להציף את עיניו.

אבל מה שהצליח לסדוק לחלוטין את המסכה שלו היה המשפט הבא בדבריו של יהודה:

כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃

זה בכלל לא כמו שהוא חשב. יהודה אוהב את אבא! אכפת לו ממנו ואכפת לו מבנימין, הוא אינו רוצה להרע לו!

החבל בתוכו נקרע. המסכה נבקעה. הפנים האמיתיות שלו התגלו.

וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כׇל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃

וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃

וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃

הוא זיהה את הבהלה בפניהם כמו בבואה לבהלה העתיקה שלו, נשמתם נעתקה, ושוב הלכו לאיבוד המילים והשתררה שתיקה שאיימה להשאיר אותו בחשיכה.

וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה׃

יותר מזה הוא לא הצליח לזכור וגם לא רצה לדעת. שוב עלתה התחושה של האפלה הגדולה ובכי התחנונים, והשתיקה רועמת.

הוא לא היה יכול לשאת יותר את השתיקה הזו, את הפחד המשתק והמשתיק והוא התחיל לדבר ולמלא את השתיקה במילים בלי סוף, מילים גבוהות על סליחה וכפרה ואלוהים..

וְעַתָּ֣ה אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃

כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִֽיר׃

וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃

וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכׇל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

רק שלא יכעסו עליו שחלומו התגשם בסופו של דבר והנה הם כאן משתחווים לפניו אפיים ארצה ומפחדים מפניו.

עדיף לשכוח מה שקרה, שולם שולם לעולם, מה שהיה היה, זה הכול מאלוהים ואין פה אשמים, רק לא להרוס עכשיו את האידיליה.

כל שהוא רצה עכשיו זה לראות את אביו, לחבק את בנימין ולהרגיש שוב שייך למשפחה.

*

הציור של Rosana Azar