בלוג

שתפו

תמר פלג

כתיבה- כשהייתי קטנה אהבתי מאד ספרים והחלטתי שכשאהיה גדולה אהיה סופרת. עד היום אני שומרת את מחברת הסיפורים הראשונה שלי שפתחתי בכתה ב'… מאז זרמו מים רבים בנהר החיים הפתלתל שלי, וכיום, מלבד הכתיבה הקבועה ב"יומן הבקר" שלי,  אני כותבת בקביעות בנושאים הקשורים לפרשות השבוע ממבט פסיכו-רוחני, ובנושאים הקשורים למערכות יחסים ומעלה לפייסבוק, לבלוג, לאסופות סיפורים דיגיטליות ולאחרונה מקדמת כתיבת ספר,החלום קורם עור וגידים..

נשארים מעודכנים

שווה קריאה

לפרשת מקץ

זה טבעי לאנשים שחוו טראומה בחייהם, שעל מנת להגן על עצמם מפני כאב ומפני תחושה חוזרת של ריסוק חווית העצמי השלימה שלהם, שהם ידחיקו את החוויה הטראומטית שעברו, שיקטלגו אותה עמוק בנבכי הלא מודע שלהם.

במקביל מתחיל לנבוט בם דחף להיחלץ מהזיכרון הזה שמאותו רגע מנהל אותם בלא-מודע, כי הנטייה הטבעית שלנו היא לחתור אל האמת המדויקת של מי שאנחנו. וזה מוליד קונפליקט מול הכוח שרוצה להגן עלינו מפני כאב וחרדה.

בפרשת "מקץ" אנו פוגשים שוב את יוסף בבור (בור האסורים) לשם הושלך ע"י אדונו לשעבר פוטיפר.

מה עובר בראשו כשהוא מוצא את עצמו פעם נוספת ללא כסות לעורו, ובבור? על מה הוא חושב?

נראה שמשהו השתנה בו. הוא כבר לא אותו הילד שרץ לספר לכל אחד את חלומות הגדלות שלו, יש בו איפוק וריסון ואפילו מידה של ענווה, וגם כשהוא מועלה מן הבור לפתור לפרעה את חלומותיו הוא מקפיד לציין שאלוהים הוא ההשראה שלו.

הרבה פעמים ברגעי הפחד והשחור הגדולים ביותר אנשים פונים אל הנשגב (ראה גם יעקב כשברח מנקמת עשו, יונה במעי הדג, ועוד( עם כל מידת הרוחניות שהשיג, יוסף עדיין מנוהל ע"י הטראומה שלו, מדחיק, לא מסוגל להתמודד עם משקע הרגשות שהותירה בו.

השם שמעניק יוסף לבכורו מנשה הוא משורש נ.ש.ה.=שכחה.

והוא מבקש באמצעותו להשכיח מעצמו את תלאותיו, את הטראומה שחווה, ואת בית אביו.

כשאחיו יורדים לשבור לחם במצריים, כוח השליט הכל-יכול נמצא בידיו ולמרות זאת הוא אינו מסוגל להתעמת איתם.

ברגע שהוא מזהה אותם הוא נמצא במצב מאד קונפליקטואלי. הוא מכיר אותם- ומתנכר אליהם! זוכר- ומנסה לשכוח. מצד אחד הוא אולי חש את הכיסופים לבני משפחתו שלא ראה שנים- מצד שני את הפחד העמוק שנלווה לסיפור ה"כמעט רצח" שלו, הכעס, הנקמנות, הכאב, העלבון, הבגידה…

נראה שקל יותר ליוסף לחפש נחמה בנשגב, ולומר שהכל מאלוהים מאשר להתעמת עם הטראומה שלו. מבחינה זו הוא נמצא בחושך ונאחז בנקודת אור.

יוסף מייצג עמדה שאומרת אני מקבל את מה שקורה ומוצא במה שקורה את נקודת האור: מסתבר שהייתה תכנית האלוהית, ואני נשלחתי לכאן כדי להציל אתכם מרעב, "אלוהים חשבה לטובה".

יהודה לעומתו לא מרשה לעצמו לומר אני לא אעשה דבר כי הכל מאלוהים. הוא לוקח אחריות ועושה. "אנכי אערבנו מידי תבקשנו" הוא אומר ליעקב אביו שמסרב לתת לבנימין להצטרף למסע למצריים לפגוש את יוסף ולשבור לחם. להיות יהודה זה לקחת אחריות ולומר: אני לוקח את האחריות להדליק אור קטן. זה לא בידיים של אלוהים זה בידיים שלי.

ואיך זה בחיים שלנו?

אנו חיים תמיד בשתי המציאויות, בין להיות בשליטה לקחת אחריות ולפעול לבין לשחרר שליטה ולומר לאלוהים, אני מוסר לך את הדאגה, אתה תפעל ואני מתמסר לתוכנית שלך.

הצעה לעבודה עצמית:

מוזמנים לשבת במדיטציה מול נרות החנוכייה, לקחת מהם אור לתוככם פנימה ולבדוק אלו מקומות בחיי/ בתוכי מבקשים ממני להביא אליהם אור של מודעות ושל ריפוי?

כתבו לכם מספר דוגמאות מחייכם. באילו מהם תרצו לקחת אחריות ולפעול כדי לשנות?

 

הציור של Rosana Azar

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *