לפרשת ויחי (בהשראת ביבליודרמה על הפרשה)

סצנה ראשונה: בראשית מז' 28-31

פרשת ויחי נפתחת בסצנת-מיטה", המכינה את יוסף ואותנו לקראת מותו הקרב של יעקב.

מה עובר בראשו של יעקב כשהוא שוכב על ערש דווי? במה הוא נזכר ברגעיו האחרונים?

מה רצונו של אדם שיודע שמותו קרב? מה מציק לו? האם הוא פוחד?

יעקב קורא לבנו האהוב יוסף , שליט מצריים, ומבקש שיעשה עימו חסד לפני מותו ויבטיח להביא אותו לקבורה בקבר האבות. ומשיוסף, הבן האהוב והשליט הכל יכול מבטיח, יעקב גם דורש ממנו שיישבע לו.

ההבטחה שנותן יוסף אינה מספקת? ממה חושש יעקב?

סצנה מעניינת ומרגשת. יוסף עומד מעל ויעקב שוכב ואחר כך אפילו משתחווה לפני יוסף.

זה האב שנזף בבנו "הבוא נבוא אני ואמך להשתחוות לפניך.."

*

יעקב:

אני יודע שרגעי ספורים עלי להספיק לסגור כמה עניינים חשובים כל עוד ההכרה אינה עוזבת אותי.. אני חייב לוודא שיוסף יקבור אותי בקבר האבות בו שוכבת על משכבה לאה. ורחל שלי איפה היא? היא קבורה אי שם בדרך אפרתה,לבדה, מחוץ לקבר האבות. כשאני חושב על כך ליבי מייסרני.

ויוסף, כמה אהב את אימו. ודאי קשה לו לקבל את זה שאקבר לצד לאה ולא לצד אימו האהובה ואולי גם נוטר לי שקברתיה "בדרך" וגם על שנזפתי בו וביישתי אותו בנוכחות אחיו על החלום שחלם בצעירותו, חלום שקורם עכשיו עור וגידים של ממשות: הוא השליט ואני הכנוע. עכשיו תהיה לו הצדקה וגם הכוח להשאיר גם אותי קבור "בדרך", לא בקבר האבות אלא במצריים. אני לא יכול להסתפק בהבטחתו, אני חייב להשביע אותו!

יוסף:

אתה נראה כל כך חלוש אבא, זכיתי לראותך שוב אחרי כל כך הרבה שנות נתק והינה אני שב ומאבד אותך. חסד של אמת אתה מבקש ממני לעשות עמך? וודאי, כל שתבקש.

להיקבר בקבר האבות?

מה רע לך להיקבר במצריים? נחנוט אותך, נעשה לך כבוד גדול, אתה יודע הלא אני השליט פה.

בקשתך להיקבר בקבר האבות מגרדת לי בפצע ישן.

ואימא שלי, איפה היא קבורה? אי שם על אם הדרך.

למה היא לא זכתה להיקבר בקבר האבות? למה היא לא תיזכה להיקבר לצידך?

אתה בטוח שאתה רוצה להיקבר לצד לאה? באיזה אור זה יעמיד את אמא?

תחושה של חמיצות עולה בי. הפה שלי יבש.

לא האמנתי שזה יעורר בי כל כך הרבה רגשות. קונפליקט של נאמנויות מייסר.

אני יכול לשמוע את "הילד הרע" שבי מתנגד לעשות עמך את החסד הזה.(אמא, אני נאמן לך)

אתה צודק. ראוי שתדרוש ממני שבועה. אני שקראתי לבני "מנשה"- אתה וודאי פוחד שאשכח את ההבטחה.

 

סצינה שניה: מח' 1-20

יוסף בא עם שני בניו אפריים ומנשה לקבל את ברכת יעקב בטרם מותו.

יעקב חולה, מאבד את חוט מחשבתו, נישא על זרם אסוציאצות אישיות, לכאורה לא שייכות לעניין, ואחרי שמביע את רצונו/החלטתו לאמץ את אפריים ומנשה, לפתע בשלב מסויים אינו מזהה את נכדיו.פתיל חייו מהבהב את הבהוביו האחרונים, העבר והווה מתערבבים, הראייה החיצונית נחלשת והפנימית מתחזקת

הפעם יוסף הוא זה שמשתחווה לאביו. יעקב בעמדה גבוהה יותר (גם יושב על המיטה) ויוסף הוא המשתטח אפיים ארצה לפניו."ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה" 12

יעקב מבכר את אפריים הצעיר על פני מנשה למגינת ליבו של יוסף ונותן את ברכתו.

מה מביא אותו לבכר את אפריים? מה ה"שדים" המתעוררים בו (הצעיר שגנב את הבכורה) וביוסף (הבכור ש"ניגזל" מעמד בכורתו מכוח התרמית שרומה אביו בליל כלולותיו) במעמד זה?

 *

יעקב:

כשאני רואה את הנכדים הללו, בניו של יוסף בני האהוב, אני רוצה לאמץ אותם לחיק המשפחה, ולהכילם בסוד הברכה שקיבלתי מה'. רק שניים ילדה לי אשתי..והנה אוסיף עליהם עוד שניים… אני מרגיש כאילו הם בני שלי ושל רחל..אני כל כך נרגש, לא פיללתי לראות את יוסף יותר בחיים והנה אני זוכה לראות את בניו… וכשאני רואה אותם מחשבותי נודדות ישר אלייך רחל.

כואב לי שאינך לצדי עכשיו, אהובה. הוי כמה שהייתי רוצה לחלוק איתך את הרגע המאושר הזה. הלא את הסבתא שלהם, אלה הנכדים של בנך בכורך! אבל לא זכיתי. בבואי מפדן מתת עלי וקברתי אותך בדרך אפרתה.

אפרתה—אפרים!

אפריים הוא הצעיר וגם את היית הצעירה. ואיזה מחיר שילמת על כך."לא יעשה כן במקומותינו לתת הצעירה לפני הבכירה.." רומינו!

נשללה ממך הזכות ללדת את בכורי. אבל אני אתקן זאת עכשיו!

אני אברך את אפרים הצעיר, זה שמצלול שמו כשם מקום קבורתך, ובכך אני מעביר לך מסר אהובה שלי : אני מבכר את הצעירה שקבורה בדרך אפרתה למרות שלא איקבר לצידה!

יוסף:

מה אתה עושה אבא? השתבשה עליך דעתך לגמרי? הלא אפריים הוא הצעיר, מנשה הוא בכורי!מדוע אתה משכל את ידיך?

 ("ידעתי בני, ידעתי") אתה יודע?

מה אתה יודע? מה קורה פה? אתה שוב מכין את הקרקע לצרות?

הלא אני הייתי שנוא על אחי בגלל העדפותיך, בגלל שהכתרת אותי בגלימת הפסים, נתת לי את ה"בכורה" על פני אחי, ואתה למוד נסיון כזה עם אחיך עשיו, למה להמשיך במסורת הזו?

אבא, זה בגלל שקראתי לו מנשה ?

**

הציור של Rosana Azar