אני חושבת שסוף סוף אני מתחילה להבין את התשוקה שלך לעבוד עם סיפורי בראשית, אמרה לי קרן.
חייכתי לעצמי. זה תמיד משעשע אותי כמה ההבנה שלנו, לפעמים הולכת רחוק מהמציאות…כמה התבניות שלנו אוחזות בנו.
משחקי-תפקיד אינם משחק-תפקידים, אמרתי.
-סליחה?
זה נשמע דומה אבל משחק-תפקידים זו המחזה של סיפורים וזה לא מה שאנחנו עושים בסדנה.
במשחקי-תפקיד הדגש הוא על תפקיד, והמילה ״משחק״ מרמזת על היכולת להתגמש ולנוע בין מערך התפקידים שבתוכנו ולתת להם ביטוי.
אתן לך דוגמא.
כמה תפקידים את ״לובשת״ ביממה? אני מכירה אותך לפחות בשני תפקידים ראשיים: כאימא וכמנהלת עסק.
וכמובן יש לך עוד הרבה..( המורה, התלמידה, הבת, האחות, בת הזוג, החברה ועוד…) כל אלה הם ״תפקידים״ שמגדירים אותך. ויש גם תפקידים יותר פנימיים שמאכלסים את ״תיאטרון הנפש״ שלנו: האימא הטובה והאימא הרעה, ה״זקנה החכמה״, הנערה הנצחית, המאהבת, האחות הרחומה, האשה ההישגית, ועוד.
לרוב אנחנו לא בקשר עם מגוון הדמויות הללו ולא נותנים להם ביטוי מודע, למרות שכל אחת מהן רוצה להתבטא.
ומה קורה כשאנו נותנים לדמות פנימית מקום, מאפשרים לה להתבטא?
אנחנו מתפתחים. מרחיבים את ״גבולות האני״ שלנו ( אליבא דה יעקב לוי מורנו מייסד שיטת הפסיכודרמה),
ועוברים תהליכי טרנספורמציה. נעשים מודעים יותר לפנים הרבות שלנו. לאלה שבאור וגם לאלה שבצל.
הכניסה לתפקיד לא חייבת להיות על ״במה״ פיסית.
ניתן גם באופן מטאפורי להיכנס לנעליים של דמות ולהגיב משם, לבטא את עצמנו דרכה, ויחד עם זאת חשוב לדעת:
כיום, המודעות לכך שיש קשר הדוק בין הגוף לנפש, הולכת וגוברת.
כשמפעילים את כל הגוף, ואפילו בקטנה, פשוט לקום מהכיסא ולאפשר לגוף לדבר בשפתו, תהליכים פנימיים מקבלים תאוצה, זיכרונות מתעוררים מהר יותר, שינויים תופסים מקום עמוק יותר מאשר רק בשיחה ובתהליכי הכרה שמפעילים את הראש בלבד. זה מוכח כיום מחקרית.
וכשנעזרים בסיפורים זה עושה את הכניסה לתפקיד קלה יותר, משעשעת, משחקית, וככה מצליחים לעקוף תהליכי הגנה שבדרך כלל עוצרים אותנו על הסף.
כמה שזה נשמע פרדוקסלי, דווקא ההתכסות ב ״לבוש״ של דמויות אחרות, עוזרת לנו לגלות את הפנים שבתוכנו.
המסיכות נסדקות והאסימונים נופלים. דינג. קיבלת מתנה. תובנה חדשה על עצמך.(: