האם עבודה פסיכודרמטית עם סיפורי החיים האמיתיים של אנשים לא מספיקה?
מה הערך שמקבלים מהשילוב עם סיפורי המקור?
לסיפורים מאז ומעולם היה כוח לרפא, לעורר תהליכים של טרנספורמציה וריפוי.
אנשים חווים ריפוי כשהם כותבים או מספרים את הסיפור שלהם וכשיש מי ששומע את הסיפור שלהם, נותן לו עדות.
כשהסיפורים שלהם מקבלים עדות ע"י אנשים אחרים, זה עוזר להם להרגיש נראים, נשמעים, מובנים ומוכלים.
כשאנחנו מקשיבים לסיפורים של אחרים ומזהים את עצמנו בהם, אנחנו חווים את הקשרים שמחברים ביננו, וגם מאפשרים לחוויות שהיו רדומות בתוכנו, להתעורר ולקבל תשומת לב שלנו.
כשלומדים לקרוא את סיפורי התורה בקריאה סימבולית ,פסיכולוגית וארכיטיפית, מגלים אולי שקטעים מסוימים מהם מספרים את הסיפור האישי שלנו, וזו הזדמנות נפלאה לעבודה פנימית.
וכשנכנסים לתפקיד של דמות ומשחקים את הסיטואציה כאילו היא הסיפור שלי שמתרחש כאן ועכשיו, נוצר "מרחב מעבר "(מושג של וויניקוט") מרפא, שמאפשר שיחרור של המקומות הנעולים בתוכנו. המשחקיות חשובה ומאפשרת גישה למקומות בתוכנו שקפאו, נרדמו או נדחקו לקרן זווית.
כשתעגלו את הדמויות ותעניקו להן חיים ורגש, כשתצעדו בנעליהן ותשאילו להן את קולכם, תגלו את המסרים שיש לדמות בעבורכם, תזכו בתובנות שיפילו לכם אסימונים ויתרמו להרחבה של הדעת והתודעה ולחוויה של צמיחה אישית.