"עליך לעזוב את הבית! לעזוב את הארץ! להימלט מפני חמתו של אחיך ומפני נקמתו" כך אמרה אימי.
"עליך לעזוב את הבית! ללכת לחרן. למצוא לך בת-זוג ראויה מה "שבט" שלנו שאינה מבנות חת, על מנת לשמח את אימך". כך אמר אבי.
כמו רעמים מתגלגלים התדפקו המילים האלה על ליבו והגבירו את הרעד בתוכו.
קולותיהם השונים והמנוגדים התנגנו בראשו בצרימה  ובדיסהרמוניה.

ללכת לקראת—- לברוח מ..
המתח בין שני הקטבים הללו, כמו חבל  בתוך ליבו שנמשך משני קצותיו ועומד להיקרע בתווך.
ומה היה הרצון האותנטי שלו?
הוא נזכר בסיפור על סבו אברהם, עם ה"לך-לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך…". והנה גם הוא נדרש לעזוב את בית אביו  את ארצו ומולדתו- אבל הנסיבות כל כך שונות.  הסיפור אודות סבו היה מלווה בתחושה הרואית, הוא הצטייר בעיני כבעל תעוזה, ואילו הוא הרגיש פחד, אשמה.. ויותר מכל הוא הרגיש לבד. כל כך לבד..
ככה פתאום לעזוב את האוהל, החממה שלו, הרחם שגוננה עליו, לעזוב את אמא, אבא, עשיו אחיו, את השיגרה המוכרת ולא לדעת האם יראה אותם שוב.
והאשמה שהכבידה על ליבו על שהערים על אביו שהיה עיוור לנוכחותי  גם כשראה.
מה הוא לא היה מוכן לעשות בשביל לזכות שיחבק אותו, שימשש אותו, שיראה אותו, שיאהבנו. אפילו את קולו לא טרח להסוות בתקווה שיכירנו..
ועכשיו הוא שולח מהבית, בורח על נפשו, בדרך אל הלא נודע  ומרגיש כל כך לבד ולא מוגן.
 הוא ניסה לעודד את נפשו במחשבה על האישה שאולי יפגוש . אולי תביא מזור לנפשו?
ופתאום-חושך!

בבת-אחת כאילו מישהו כיבה את השמש! ("ויפגע במקום ולן שם כי-בא השמש")
 אפילה אפפה אותו בלקאאוט מוחלט! הוא אבד קשר עם המציאות אבל חש שיש משהו נשגב במקום הזה. באין יכולת להמשיך נאלץ לעשות שם את הלילה.
הוא אסף אבן לשים למראשותיו, ולפתע לנגד עיניו צפה ועלתה תמונה של האבן שאביו יצחק נעקד עליה.  קור הרעיד את גופו וזעקה קפאה בגרונו. הוא פקח את עיניו ולא ראה דבר. חושך סמיך סביבו.
אל תחשוב על כך עכשיו ,שמע קול בתוכי. נסה להירדם.
הוא נרדם וחלם חלום.

 גם בחלום הייתה תחושה של מתח בין שני קטבים, "סולם מוצב ארצה וראשו בשמיים ומלאכים עולים ויורדים בו!"
השאלות הציפו אותו: האם במסע שלו הוא עולה או יורד?
על מה הוא צריך לגשר? מהם הקצוות שעליו לחבר?
ולפתע קול אלוהים נשמע אליו בחלום:
" הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך… ונברכו בך משפחות האדמה… לא אעזבך"!
הוא הקיץ למשמע המילים המנחמות! הדמעות טיפסו לו לגרון. לא אעזבך!
כאילו אור נדלק פתאום בתוך החושך העצום הזה.  "אכן יש אלוהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי!"
במקום הזה, החשוך, המבעית, בתוך עומק הלבד שלו- הוא גילה את אלוהים. מי היה מאמין שבתוך החושך והפחד הגדול הזה אפשר למצוא את האור!

נסו לזהות אם בשלב כלשהו במסע חייכם  הייתם בחשיכה גדולה, בחוסר מודעות טוטאלית, אולי לגבי המניעים הסמויים של התנהגות שלכם בסיטואציה מסוימת,  אולי הפנמתם טראומה של הוריכם, אולי התכחשתם לחלקים של עצמכם והשארתם אותם בחושך, ופתאום-נדלק האור! "התעוררתם" תרתי משמע, והרגשתם תחושה של גילוי מעצימה "יש אלוהים במקום הזה". מהמקום הזה כתבו מכתב ליעקב.

(הציור של Rosana Azar)