קשה היה ה להסתיר את המבוכה של פניה, לבסוף היא שאלה אותי כמתנצלת:
אבל למה דווקא עם סיפורי המקרא?
למה את לא עובדת עם סיפורים "רגילים"? אני בטוחה שזה ימשוך יותר אנשים.
תראי, היא המשיכה, אלמלא הגעתי לסדנה שלך באקראי, (פסיכודרמה עם סיפור מקראי= ביבליו-דרמה) רוב הסיכויים שלא הייתי בוחרת להשתתף בה, בגלל שזה עוסק בסיפור מקראי.
אני לא נגעתי בתנ"ך מאז שסיימתי י"ב, ואני בקושי זוכרת את הסיפורים, גם לא ממש מתגעגעת לקרוא את השפה המקראית הקשה. והיום עם כל ההדתה, כל מה שרק מזכיר לי "דת" אני מתרחקת.
ובכן, השבתי לה, אני מצטערת שככה את מרגישה. אני מרגישה וחושבת אחרת.
סיפורי ספר הספרים שלנו- הם נכס תרבותי-רוחני של כולנו, לא של פלג דתי זה או אחר.
אלה הם סיפורי ראשית האנושות, השורש והמקור שלנו, סיפורי המיתוס שלנו. והדמויות בסיפורים הללו הם ייצוגים נפשיים בתוכנו, וכשלומדים לקרוא אותם בצורה סימבולית וארכיטיפית זו הזדמנות נהדרת לעבודה נפשית.
עיניה התרחבו בפליאה ,וואו, אף פעם לא חשבתי על זה ככה.
כל הנושאים והתימות שאנחנו מתמודדים איתם כאן ועכשיו בחיינו, כמו: תקשורת מאתגרת, אלימות במשפחה, קשיי זוגיות והולדה, קינאה, וכד' – כולם התחילו כבר אז, בספר בראשית. וכל הסיפורים שנכתבו מאז ועד היום רק משכפלים את המקור. אותה הגברת בשינוי אדרת.
אני מאמינה שכשעובדים באופן פסיכודרמטי עם דמויות מסיפורי המקרא, שאני מכנה בשם סיפורי המקור שלנו, הם מצליחים לגעת ולעורר בנו נושאים רדומים בתוכנו שמבקשים להתעורר ולקבל התייחסות וריפוי, ודרך העבודה הפסיכודרמטית שאנחנו עושים, אנחנו מביאים ריפוי רב-דורי אלפי שנים אחורה.
הנה הזדמנות-
הסדנה החדשה שלי "להביא את הקול הנשי לקדמת הבמה"
מכוונת להעצמה נשית, דרך סיפורי הגיבורות המקראיות שספר התנ"ך לא פעם דחק אותן לאחורי הקלעים ומנע מקולן להישמע.
אנחנו נעניק להן את קולנו ונאפשר למפגש עם הסיפורים מזווית הראייה הנשית (שלהן ושלנו) להעיר מקומות רדומים בתוכנו ולבנות מדרש-נשי רענן, שיארוג את חוטי הסיפור שלהן (הקולקטיבי) ושלנו (האישי) לעבודת אריגה אחת מרהיבה.