היכולת של יעקב לוי מורנו מייסד הפסיכודרמה "להחליף תפקיד" עם אלוהים ולהתחבר אל המקודש עזרה לו לפתח את התיאוריה שבכל אדם קיים ניצוץ אלוהי. לטענתו אנחנו יוצרים מתוך הGodhead שלנו, מתוך חיבור אליו. רעיון זה התבטא עלפי תפיסתו גם בסוציומטריה של הקבוצה: כל אדם בקבוצה הופך לחלק מהתפיסה של I-God שמורנו האמין בה. כל אדם בקבוצה מביא חלק מהאלוהי לתוך המציאות. בזה מורנו חולק עם תפיסתם של חכמי הקבלה. כשאנו שעובדים עם סיפורי המקרא אנו במידה רבה נוגעים בתשתית של התפיסה הזאת.
ביבליודרמה היא שיטה שמבוססת על טכניקות פסיכודרמטיות בגילוי וחקירה של סיפורי המקור שלנו. היא נוסדה בשנות ה 80 בארה"ב ע"י ד"ר פיטר פיצלה, וממשיכה להתפתח ולתפוס תאוצה ברחבי העולם, בהשראתם של פיטר ואשתו סוזן.
זו שיטה משחקית, עוקפת הגנות, מקדמת ספונטניות, מחברת לשורשים ומצמיחה את המודעות.
המשתתפים בקבוצה מגיבים אל סיטואציה מסוימת בסיפור כאילו היא קורית להם כאן ועכשיו.
הם נכנסים לתפקיד דמות בסיפור בסיטואציה מסוימת שנבחרת על ידי המנחה, וכל משתתף בקבוצה מביא את האמת שלו ואת התגובה שלו לסיטואציה.
זו דרך שמאפשרת מצד אחד לחקור את הסיפור ולגלות בו רבדים עמוקים רגשיים שהטקסט המקראי החסכן אינו חושף בפנינו, ומצד שני זו דרך שמאפשרת באמצעות כניסה לתפקיד של הדמויות בסיפור לגלות ולהתוודע לרבדים בעצמנו ולהרחיב את המודעות שלנו.
העבודה נעשית בקבוצה, ועל כן תגובתם של חברי הקבוצה האחרים לאותה סיטואציה בסיפור פותחת עבור המשתתפים האחרים חלון לאספקטים בסיפור שהיו חבויים מעיניהם, ובו בזמן דרך תגובתם האישית לסיטואציה הם מקבלים מראה משקפת לעצמם, ולתהליכים שמתרחשים בתוכם.
תהליך השיקוף קורה בינם לבין עצמם, בדו-שיח הפנימי שמתעורר בתוכם כתוצאה מהתגובה שלהם לסיטואציה והוא מדהים בעוצמתו. בבת אחת נופל מסך מהעיניים, והמשתתף מקבל באמצעות המשחק חיבור לאמת שלו.
למה זה כל כך עצמתי? כי כך עובדת השלכה.
עבודה דרך סיפור מרחיקה אותנו מעצמנו, אנו לא מדברים את עצמנו אלא את הדמות בסיפור ולכן ההגנות שלנו מתרופפות במקצת והגישה אל הלא-מודע נפתחת. הסיפור מזמין אותנו להשליך את עצמנו עליו, וכשאנו מרגישים מוגנים אנו פתוחים יותר לקבל תובנות לגבי עצמנו
ההרחקה עוזרת לנו להיפתח ומאפשרת לנו לקבל תובנות ולגלות על עצמנו דברים בדרך עוקפת מיינד כגון: אילו דפוסים מנהלים אותנו, מה מעכב אותנו מלשחרר אחיזה, מה תוקע אותנו במערכות יחסים, או מה לא מאפשר לנו נהל שיחות מאתגרות עם דמויות משמעותיות בחיינו.
האנרגיה המשחקית של התהליך בקבוצה היא מהנה, משחררת, ומגבירה את הספונטניות של המשתתפים.
מאחר ואנו עובדים עם סיפורי ראשית האנושות, הרי שהפוקוס הוא בעיקר על מערכות יחסים ועל אתגרים שהתחילו מאז ימי ראשית האנושות כמו: תקשורת מאתגרת, גירוש ודחיה, אלימות במשפחה, אהבה נכזבת ועוד.
בשבת האחרונה השתתפתי בסדנת ביבליודרמה בזום בהנחית המורה שלי ד"ר פיצלה ואשתו סוזן , ועם משתתפים מרחבי העולם: בריטניה, הודו, סין, אירלנד, ארה"ב. היתרון הגדול של קבוצה בינלאומית הוא שלרוב המשתתפים אין נגיעה רגשית לטקסט שעלולה לעצור אותם להיות חופשיים עם הטקסט, מה שעלול לקרות למשל בקבוצה של ישראלים שמפגש עם טקסטים מקראיים מעורר בם תגובה (או שיש להם יחס מקודש מידי לטקסט שמונע מהם להיות ספונטניים או שיש להם הטיה שלילית מראש לסיפורי המקרא בגלל שהם מקשרים זאת לדת, לכפייה דתית או לשעורי תנך בבית ספר.) והאמת היא שלביבליודרמה אין שום דוקטרינה שמישהו מנסה לדחוף, אלא זו חקירה נקייה של סיפור שמחבר אותנו כיחידים ואת הסיפורים האישיים שלנו לסיפור הקבוצתי הקולקטיבי ולהורינו הקדמוניים (הארכיטיפיים). סוג של סוציומטריה ענקית של מערכת קשרים סיפוריים, מעין קליידוסקופ ענקי, שכל אחד מגלה בו את עצמו.