בסוף האהבה תנצח – פרשת השבוע האזינו

בפרשה הקודמת (וילך) נמסר לנו כי משה מסיים לכתוב את דברי התורה ומבקש מממלא מקומו יהושוע להקריא את כל דברי התורה בפני העם במועד שנת השמיטה בחג סוכות. 

אחר כך הוא נפנה לחבר שירה, אולי כמורה מנוסה הוא יודע שקל יותר לזכור שירה מקצבית, מודע לכוחה של שירה בתמציתיות שלה ובלשון המטאפורית-הציורית שלה, להעביר במחי דימוי אחד תורה שלימה!

וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּהְיֶה־לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃(דברים לא 19).

בפתח פרשת האזינו שאנו קוראים השבוע אנו שומעים את דברי השירה.

נשמע לי שמשה מנסה להשיג באמצעותה שני דברים: 

1. ליצור "עדות", זיכרון, עבור בני ישראל אודות הסיפור ההיסטורי ואודות הדפוס החוזר על עצמו: אלוהים הוא טוב ומיטיב ואוהב את עמו, העם – עיקש ופתלתל, נוטה לשכוח את חסדי האל ולסור מדרכיו, אז אלוהים מענישו ומשסה בו עם אכזר אך לא לאורך ימים.
   בסוף תמיד האהבה מנצחת והוא מוכן לקבל את תשובתם ולפתוח דף חדש ביחסים איתם.
   אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א
   כל כך סימבולי לקרוא זאת מייד אחרי יום הכיפורים.
   ומשה מסיים בבקשה שישמרו את דברי התורה: קחו לכם "מתכון" בטוח איך לחיות בטוב. מיגדלאור שיכוון אתכם איך להגיע בבטחה לנמל הבית:
   כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (דברים לב47)
2. ואולי משה רוצה גם להעמיד לעצמו עדות, משהו שיזכרו אותו ואת מפעל חייו באמצעות השירה שחיבר ( לְמַ֨עַן תִּהְיֶה־לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד).

זו כמיהה כל כך אנושית. משה יודע שהוא לא יעבור איתם את הירדן ודרכו מסתיימת כאן. בסוף הפרק הזה הוא ייפרד סופית מהעם וימות על הר נבו. והוא רוצה להיזכר כמי שסיים את ייעודו, ועשה את הטוב ביותר שביכולתו להביאם עד הלום.

ומה אנחנו יכולים לקחת מזה לחיינו כאן ועכשיו? איך אולי אנחנו יכולים לתרגם את השירה הזאת כך שתהיה משמעותית לנו היום?

להכיר טוב יותר את ה"בורות" שאנו נופלים אליהם מידי פעם. את הדפוסים המכשילים שלנו שחוזרים על עצמם. לדעת שתנועת ה"רצוא ושוב" הזו היא בטבענו האנושי: להתקרב ללב, לאמת שלי ולאט לאט להתרחק ושוב ליפול אבל התנועה היא ספירלית, אנחנו תמיד בהתפתחות וכל עוד נשכיל לנווט את מסע חיינו עם מצפן מחווט לפנימיותינו, עם הקשבה ללב ועם ידיעה שאנו אהובים, תמיד יש תקווה. 

וגם להיות מודרכים על ידי הידעה שאנו עושים את הטוב ביותר שביכולתנו בכל עת, לפעול בנחישות למען הגשמת הייעוד שלנו, שנוכל להשאיר אחרינו מורשת שניזכר בה לטובה.