בפתח הפרשה שלנו משה מציג בפני העם שתי אפשרויות: ברכה-וקללה.
רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה׃
אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃ וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהֹוָ֣ה (דברים יא' 26-28)

האמירה הפותחת הזו מעלה אצלי שאלות: האם זו בחירה בין שתי אפשרויות? האם זה זה איום, או שזה תנאי ?
ומדוע בכלל צריך את הקללה? אי אפשר היה שתהיה רק ברכה?
משה ממשיך ונותן לעם הוראה תמוהה:
וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָתַתָּ֤ה אֶת־הַבְּרָכָה֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים וְאֶת־הַקְּלָלָ֖ה עַל־הַ֥ר עֵיבָֽל׃(דברים, יא' 29-30).

בהגיעם אל הארץ הם אמורים לבצע טקס מסויים על שני הרים, עיבל וגריזים שמסמל באופן פיסי את הברכה ואת הקללה.
מאוחר יותר בפרשת כי תבוא, דברים כז,11  הוא אף מפרט את פרטי הטקס ומורה להם לעמוד בגופם פיסית על ההרים, מחצית מהשבטים על הר הברכה- גריזים ומחציתם השנייה על הר הקללה- עיבל, אל מול הלויים.
בעיני רוחי נדמה הטקס הזה כפסיכודרמה הראשונה שהונחתה אי פעם.
המוטו של הפסיכודרמה, אליבא דה יעקב לוי מורנו המייסד של השיטה, הוא : "אל תספר לי- תראה לי".
מורנו הבין שלהפעלה הפיסית של כל הגוף, ולא רק של הדיבור, יש אפקט חזק ועוצמתי עבור ה"שחקן" החוקר את "סיפורו" בפעולה. היא מחווטת אותו באופן ויסראלי לגוף ויוצרת במוח חיווטים חדשים.
וכנראה שגם משה הבין זאת.

אילו אני הייתי עכשיו מנחה את הפסיכודרמה הזו הייתי עושה קונקרטיזציה של הברכה והקללה, וחוקרת מה "הן " חושבות /מרגישות לגבי בני האדם, למה הן שואפות, מה היחסים ביניהן, את מי ואת מה הן משרתות?
הייתי מבקשת מאחד המשתתפים להיכנס לתפקיד של "הברכה" ושל "הקללה" ולתת להן קול.
(רוצים לנסות? אפשר בכתב, ביד הלא דומיננטית. תנו משפט מתוך התפקיד של הברכה  והשיבו לה בתפקיד עצמכם ביד הדומיננטית. חיזרו על כך בתפקיד הקללה).
גם משה הבין שהחיים הם מורכבים. שאי אפשר להתכחש לכך שלאלוהים יש פן מיטיב ופן מחריב, שעץ הדעת הוא "טוב ורע", וגם אנחנו, שנבראנו בצלמו עומדים בחיינו מול בחירות ונדרשים להתמודד גם עם ה"צל" שבקרבנו ולגאול אותו אל האור (המודעות), לא להתכחש אליו (להדחיק).
מה שמשה מנסה להעביר לעם בצוואתו הוא איך לעבור את מסע החיים ולהימנע עד כמה שאפשר מלמעוד לבורות של הקללה.
משה מציע כמה פעולות שימשכו אנרגיה של ברכה כמו:
לרכז את מקום הקרבת הקרבנות-ההתקרבות לאלוהים למקום אחד שאלוהים יורה (ריכוז האנרגיות,חיזוק תחושת היחד,המכנה המשותף,ומיקוד במטרה המשותפת),
להימנע מעבודת אלילים (סגידה למעשי ידינו)
לשמור איזו אנרגיה אנחנו מכניסים לפה שלנו כזו שפותחת אותנו אל הקדושה או כזו שאוטמת אותנו מלהיות בקדושה (חוקי הכשרות+ אי אכילת דם כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ וְלֹא־תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם־הַבָּשָֽׂר(
לזכור שהיינו עבדים ולשחרר את העבדים לחופשי כל 7 שנים (חוקי השמיטה) ויחד עם זאת לכבד את רצונו של עבד שמרגיש שעדיין אינו בשל לכך
לעזור למי שאין ידו משגת (כי לתת זה לקבל ולתרגל שפע)
להקדיש את הבכור לאלוהים (להחזיר למקור השפע ולזכור את יציאת מצריים, את השיחרור האולטימטיבי שלנו כעם)
ולחוג את 3 הרגלים: פסח, סוכות ושבועות, שגם הם טקסים שמחווטים את הזכרון של הסיפור ושל משמעות הקרבת הקרבנות (החזרה אל מקור הבריאה ומקור השפע) לגוף.

ואני מבקשת להעלות עוד תמיהה:
משה פונה אל העם בגוף יחיד (ראה) וממשיך באותו משפט בגוף רבים (לפניכם).
רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה׃ 

מה פשר השגיאה הדקדוקית הזאת?
אולי יש פה כוונה לדרוש מהעם אחריות אישית אבל גם אחריות קולקטיבית?
ואני מברכת אותנו שנדע גם אנחנו היום איך לוקחים אחריות אישית ואחריות קולקטיבית באופן ששומר על ייחודנו וגם על אחדותנו, שנצליח לזהות בחיינו את הברכות ואת הקללות לפתחנו, ולנווט את מסע חיינו מתוך חיבור למקור,לאנרגית הבריאה, מבלי ליפול ל"בורות" ככל הניתן.