"איל פאט מאת" (=העבר מת) נהגה אימא שלי לצטט פתגם בערבית בכל פעם שהייתה שומעת אותי מתחילה משפט עם" חבל ש…" או " הייתי צריכה ל.." .  

תלונות מגיעות בכל מיני צורות.  "אילו רק הייתי…" או הייתי צריכה ל…" זו רק  אחת הצורות.
היא מגיעה מפרספקטיבה שמתמקדת  במה שחסר, שרואה את מה שלא נעשה, ומקטינה את מה שכן נעשה.

היא מכווצת ומונעת  זרימה והתרחבות של האנרגיה.
בקוראי את פרשת השבוע, לכד את עיני הפסוק הראשון והעלה אצלי תהיות חדשות:
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
צירוף המילים "שלח לך" מצלצל באזני מוכר. 

אני שומעת בו הד לביטוי "לך לך….אל הארץ אשר אראך" שציווה אלוהים את אברהם.
על פי הפרשנות החסידית- ה"לך לך" מתפרש כ לך אל תוך עצמך.
המסע החוצה מבית אביך אל הארץ אשר אראך- הוא גם מסע של חיפוש פנימה.

אז מה פירוש ה"שלח לך"?
בעצם מה טעם הפקודה האלוהית למשה  לשלוח שליחים לתור את הארץ המובטחת?

בשביל מה?
אולי גם כאן אפשר לפרש את ה"לך" כהוראה אישית למשה לתור את הארץ הפנימית שלו?
לבדוק מהם הכוחות שמשתקפים אצלו? לבדוק מהם הקולות המובילים אותו, האם הם הקולות המחלישים או הקולות המחזקים?
וסימוכין לאפשרות הזאת אני מוצאת בהוראתו של משה ל"מרגלים": וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ–הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב.  יט וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ–הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה..(שם יג 17-20) 

ההנחיות הן כל כך דיכוטומיות (טוב- רע, שחור-לבן) שהן רק מחזקות את ההנחה שלי שלא מדובר פה בעובדות אודות משלחת תמימה שצריכה להביא דוח התרשמות אובייקטיבי אלא בדיקה מסוג אחר, פנימי יותר.
יש לזכור שפרשת "שלח לך" מגיעה מיד אחרי פרשת "בהעלותיך" בה משה מגיב באופן מאד קיצוני לתלונות של העם ומתלונן בעצמו באזני ה':
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ:  לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה–עָלָי.  יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה–אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ: (במדבר יא 10-15)
אז אולי ניתן להבין גם  את ה"שלח לך"  כציווי של ה' אל משה לבדוק את כוחותיו הפנימיים.
לבדוק למי הוא נותן את המושכות בידיים, למתלונן או למאמין?
אולי זה סוג של מבחן למשה. ניסיון לבדוק למי הוא יאמין בסופו ל דבר?
לקולות החיוביים של כלב (שכולו לב) ושל יהושוע( ה' יושיע) שהם הכוחות החיוביים הנמצאים במיעוט? או לקולות השליליים הנמצאים ברוב?
האם הוא יספור את ה"יש" או את ה"אין"?
סיפור השליחים שיצאו לרגל את הארץ משקף גם עבורי מראה מאד מציאותית!
כל כך מובן לי למה 10 מתוך ה12 רואים את החסר  ורק שניים רואים את המלא. וכל כך ברור שהשניים הללו הם אלו שמקבלים את התמיכה האלוהית ומורמים על נס. להישאר ביכולת לספור את היש זו מטרה רוחנית נעלה. כדי לפתח מיומנות לספור את היש לא מספיק לעשות רשימות הודיה.

נדרשת אמונה חזקה בטוב, בכך שהיקום פועל לטובתי הנעלה, וזה כשלעצמו יכול לפעמים להוות אתגר.
אחד הדברים שאני אוהבת בספור הזה הוא שהוא נוגע בחולשה אנושית כל כך מוכרת.
והסיפור לא מיפה אותה. השליחים רואים את כל התמונה במלואה.
הם רואים  גם את היש וגם את האין, וזה מתבטא באופן שבו הם מכנים את הארץ המובטחת: "ארץ זבת חלב ודבש" מחד ו"ארץ אוכלת יושביה" מאידך. 

אז מה הבעיה?
הבעיה היא שהם נתנו לאין, לחסר, לצבוע את כל התמונה.
שהם נכנעו לכוחות המרפים, הקשיבו ללחשים המחלישים של הספק (בתוכם)  ולא לקולות המחשלים והמחזקים. הם איבדו אמונה.
הלוואי שהסיפור הזה ישמש לנו תזכורת לראות את הכוס המליאה ולחזק את האמונה בטוב וביש.
הלוואי שנדע בימים אלו לתת מקום לכל הקולות הנשמעים ולפעול מתוך ראייה חיובית שמאמינה בכוחותינו.

לפוסט בעמוד הפייסבוק שלי לחצו כאן