למה?
למה היא מילה שמסתתרת מאחוריה תלונה.
למה זה קרה לי? או למה זה לא קרה לי? למה היא כן ואני לא? 

פרשת בהעלותיך רוויה בתלונות:
אם אני בודקת לפי סדר הופעת התלונות, ראשונים להתלונן הם האנשים הטמאים לנפש האדם (כך מכונים בתנ"ך האנשים שהיו במגע עם המת) והם מתלוננים באזני משה על שמנוע מהם לחגוג את הפסח ולהקריב את קרבן הפסח במועדו:
וַ֠יֹּאמְר֠וּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜יב אֶת־קׇרְבַּ֤ן יְהֹוָה֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (במדבר ט 7)
לאחר מכן מתלונן העם על שאין בשר לאכול, נמאס להם לאכול רק מן…
וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאׇזְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה… וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃…וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃ (שם יא 1-6)
אז מגיע גם משה לנקודת הספיגה שלו ובאופן תגובתי למדי מתלונן באזני ה'
לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כׇּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃
הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו׃ …. וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הׇרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃ (שם 11-15)

והקרשנדו של התלונה מגיע ממרים אחות משה שמתלוננת באזני אהרון על משה אחיהם, עצמם ובשרם. התלונה שלה נגועה כבר בהוצאת לשון הרע.
וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃(שם יב 1-2)
בתגובה על כך אלוהים מעניש אותה בצרעת ובהרחקה מהמחנה.
צרעת היא מחלת עור מאד מדבקת.  אבל לא פחות מכך מדבק הדיבור המתלונן שמסב צער. כשיש בקבוצה אדם אחד שמתלונן, האנרגיה של התלונה עלולה להדביק את הקבוצה.
כשאני מעבירה לנגד עיני את כל התמונות הללו של האנשים המתלוננים שהאחרונה שבהם מתמקדת בנגע העור של מרים, אני שואלת את עצמי  מהו היחס בין העור (בסוף הפרשה) לאור (בתחילת הפרשה) ?

בפסוק הפותח את הפרשה משה מקבל הוראה:
דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃ (במדבר ח 1)
האם אהרון, שכרה אוזן לתלונתה של מרים, מקבל כאן הנחיה שקשורה לא רק להדלקת הנרות במנורה שבמקדש, אלא גם להעלאת האור במנורה הפנימית שלו?
האם שותפותו לתלונה, גם אם היתה פאסיבית, "כיבתה" לו את המנורה?
האסוציאציה שלי לוקחת אותי אל המדרש המספר אודות אדם וחוה, שלפני שעברו על האיסור לטעום מעץ הדעת טוב ורע, אלוהים הלבישם בכתנות אור, ולאחר מכן, משגורשו מגן העדן, המיר אותם בכתנות עור. כלומר, ירידת מדריגת הרוחניות שלהם התבטאה בלבוש החיצוני של עור.

עור- הוא האיבר הגדול ביותר בגופנו. ולא רק שהוא האיבר הגדול ביותר אלא שהוא גם החיצוני ביותר ומבחינה זו- הקרוב ביותר לחיכוך פיסי עם אור הבורא.
דרך הנקבוביות שבעור אנחנו נושמים את אור הבורא.
ומה קורה כשהעור נפגם? איך זה משפיע על הקשר עם הבורא?
אולי משהו באינטימיות של המגע הישיר של העור החשוף עם אור אינסוף נפגם?
האם במחלת העור שה' השית על מרים הוא כאילו אוטם את הקשר שלו אליה?

אני שומעת סוג של משחק מילים בין המילה צרעת למילה צער, וחושבת לעצמי:
האם כך ה' משיב לה על הצער שציערה אותו כשדיברה דופי במשה עבדו, והוא מביא עליה מחלת צערת/צרעת? כדי שתצטער על מעשיה?
ואולי זוהי התגובה על צרות העין שלה שהביאה עליה את הצרעת?
מרים בחטאה כלפי משה יורדת  מבחינה רוחנית למדריגה ירודה אף יותר ממדרגת "כתנות העור" של אדם וחוה, לא זו בלבד שאיבדה את "כותונת האור" אלא שאפילו "כותונת העור" שלה נפגעה.
הדיבור מתוך מקום צר, מתלונן, חסר אור, הוא שכיבה את המנורה הפנימית שלה, וכשהמנורה הפנימית כבתה אז גם הקשר החיצוני עם הבורא ניזוק.
עונשה של מרים מתבטא לא רק במחלת העור (צרעת) אלא גם בהרחקה מהקהילה למשך שבוע ימים.
וכשמשה מפיל את תחינתו בפני ה' "אל נא רפא נא לה" אלוהים עונה לו:
…. תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר, תֵּאָסֵף. וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם.  יב' 14-15
הכתוב  משתמש בפועל "להיאסף" פעמיים. לא כתוב ואחר תירפא, או עד שנרפאה מרים.
במילה "תיאסף" האוזן שלי קולטת קונוטציה של מוות ("ויאסף אל עמיו").
כלומר, אלוהים בעצם לא מבטיח למשה שמרים תרפא בתום שבעת הימים, והאפשרות שהיא "תיאסף אל עמיה", במשמעות של מוות, קיימת כל שבעת הימים.
מרים חיה בתוך אי הוודאות הזו במשך כל השבוע, סגורה בתוך האוהל ובתוך עצמה, עם האפשרות להתבונן ולהשקיף ממרחק, בבידוד מהקהילה, מפרספקטיבה מרוחקת, על חייה ועל מעשיה.
ואולי היא  אכן מצליחה במהלך השבוע  לאסוף את עצמה מחדש, להבין שבעצם היא "כיבתה" את הנרות הפנימיים שלה כשהביטה בקינאה ובעין לא יפה על משה וכשהוציאה מפיה דיבור נרגן ומזלזל כלפיו.  ואולי מבינה -במובן העמוק-למה נענשה. ואז היא נרפאית. 

דיבור מתלונן מחבל באנרגית החיים, מרחיק אותנו מהקירבה לאנרגית הבריאה ומהברכה בחיינו.
איך נוכל אנחנו להמנע מדיבור מתלונן?
קיבלתי פעם עצה חכמה: אם יש לך תלונה-הפכי אותה לבקשה.
זה בחלט דורש אימון אבל נראה לי ששווה לנסות.
שנזכה להעלות את כל שבעת הנרות במנורה הפנימית שלנו ולהאיר פנים לזולתנו.

לפוסט בעמוד הפייסבוק שלי לחצו כאן