מידי ערב לפני השינה הטקס חזר על עצמו:
"אבא, ספר לי סיפור"..

כשאמא היתה יוצאת לתיאטרון לשחק על הבמה סיפורים מהחיים, אבא , היה משכיב את הבנות לישון ומספר להן סיפורים מהדמיון, כאלה שהוא המציא "על הרגע".
הגיבור האהוב עלי היה פגסוס המיתולוגי. הסוס בעל הכנפיים שמידי ערב "שיחק" בסיפור אחר שאבא המציא  עבורי.
לרוב היה בסיפור גם ילד קטן  שנקלע לצרה ותמיד עם סוף טוב.

ומאז סיפורים היו החברים הכי טובים שלי .
והמתנה הכי נפלאה שיכולתי לצפות לה ביום ההולדת היתה -ספר חדש!

לימים כשבגרתי והפכתי למורה לספרות הבנתי עוד משהו.
הבנתי שלספר סיפורים היתה פעם שיטת הלימוד המקובלת הבנתי שמספר-סיפורים הוא לפעמים סוג של "שמאן" שיודע לרפא באמצעות סיפורים והבנתי למה סיפור כל כך נוגע בנו ואיזה כוח יש לו לחולל טרנספורמציה בקורא.

כשאני קוראת ספר או צופה בסרט או מקשיבה למישהו, ומרגישה הזדהות או משיכה חזקה לסיפור, אני רואה בזה איתות  מחלק בתוכי שרוצה לדבר איתי ולבקש ממני הקשבה.
כשאני קוראת בסיפורי המקור שלנו, בסיפורי ספר הספרים, אני כורית אזניים לכל ה"קריאות" והאיתותים שעולים בי , ומתוכם יוצאת למסע כתיבה

לפוסט בעמוד הפייסבוק שלי לחצו כאן