איזה "שדה" בחייך מבקש כרגע פחות "דחיפה" ויותר מנוחה?  מה קורה כשמפסיקים להכריח את ה"שדה" להניב?

או -מה יקרה אם תשחררי שליטה?

בשבת שבה קראנו את פרשות “בהר- בחוקותי" הסוגרות את ספר ויקרא, עצרתי מול רעיון השמיטה.

אנו שומעים על חוקי שנת שמיטה -לפיהם אדם צריך להימנע מלעבוד את האדמה ולתת לה לנוח , כלומר, לשמוט לשנה את העיבוד החקלאי שלה, ולתת לאדמה חופש-

במחזוריות של כל 7 שנים, ועל חוקי שנת היובל (שנת ה 50), בה האדמות חוזרות לבעליהן המקוריים והעבדים משוחררים לחופשי.

רעיון מהפכני כשלעצמו מבחינה חברתית.

יש משהו כמעט מהפכני בציווי הזה-לתת לאדמה לנוח. לא לזרוע. לא להכריח את  השדה להניב.

ובתוך המציאות שאנחנו חיים בה- זה כמעט נשמע בלתי אפשרי. הרי רובנו חיות כבר תקופה ארוכה בתחושה שאסור לעצור :צריך להמשיך  להחזיק, לתפקד, להתמודד…

אבל אולי דווקא בגלל זה רעיון השמיטה כל כך נוגע בי השנה. כי יש עייפות שלא נפתרת רק באמצעות “עוד מוטיבציה”. יש תקופות שבהן

הנפש עצמה זקוקה למרחב נשימה. ואולי "שמיטה" איננה ויתור.

אולי היא צורה אחרת של הקשבה. זה רעיון שהוא כמעט בלתי אפשרי לאדם המודרני: להפסיק לעבד, להפסיק להחזיק הכול, לתת מנוחה.

ובתקופה של מתח מתמשך, הישרדות, עומס רגשי וכלכלי- הרבה אנשים מרגישים  שאם יעצרו לרגע הכול יתמוטט.

אני רוצה להציע לך תרגיל-כתיבה להתבוננות: כתבי במשך כמה דקות בלי לעצור–

איזה “שדה” בחיים שלי אני ממשיכה לעבד גם כשהוא כבר עייף?
מה אני מפחדת שיקרה אם ארפה ממנו קצת?
ואיזה סוג של מנוחה הנפש שלי באמת מבקשת עכשיו?

בברכת שבוע טוב ורגוע.

הצילום באדיבות גלית קרן