פרשת מקץ מספרת על מעבר קיצוני: יוסף יוצא מהבור(הכלא) ישר לארמון. אין כאן תהליך הדרגתי. אין זמן לעכל. יש החלפת בגדים, תפקיד, זהות. ומבחוץ זה נראה כמו סוף טוב. אבל התורה לא מספרת שיוסף נרפא. היא רק מספרת שהוא הצליח. וזה הבדל גדול.
לפעמים אנחנו יוצאות מתקופה קשה, ומיד החיים “רצים קדימה”: עבודה, אחריות, ציפיות, הצלחה. ואז אין מקום לשאול: מה בי עדיין פצוע? מה בי רק שתק כדי לשרוד?
יוסף לא בחר בבור, בעבדות או בכלא. אבל עכשיו, כשהוא כבר למעלה, השאלה היא אחרת לגמרי: איך נשארים נאמנים לעצמנו כשכבר לא כואב מספיק כדי לעצור?
ואני חושבת שזה נוגע בנו ומאוד רלוונטי לנו בזמן הזה. כי אחרי המלחמה, רבות מאיתנו חזרו לתפקד. חזרנו לעבודה, למשפחה, לשגרה. לכאורה -הכול ממשיך. אבל הגוף עוד דרוך.
הנפש עוד לא נחה. ויש חלקים בתוכנו שעוד לא חזרו מהבור.
לא בחרנו במציאות הזו. לא בחרנו בפחד, באובדן, בדאגה המתמשכת. ועכשיו, כמו יוסף, אנחנו כבר “מחוץ לבור" אבל זה לא אומר שהטראומה נפתרה. היא פשוט קיבלה מעמד חדש.
הסדנה "החלום, הבור והכתר", לא נועדה “לתקן” אותנו, ולא למהר להחזיר אותנו לתפקוד ,כי בזה אנחנו כבר מצטיינות…היא נועדה לעצור רגע, לקחת פסק-זמן לתת מקום למה שלא קיבל
זמן לעבור תהליך.
אנחנו נעשה את זה דרך צעידה בעקבות שלבי מסע הגיבור של ג'וזף קמפבל, ובהשראת סיפור המיתוס של יוסף, דרך חילופי-תפקיד פסיכודרמטיים, הקשבה עמוקה, כתיבה רפלקטיבית, ויצירת תנועה פנימית עדינה. כל אחת בקצב שלה, ובגבולות שמתאימים לה, עם הסכמה להיות נוכחות למה שעולה ומבקש מאיתנו התבוננות והתייחסות.


