בתפקיד הסוציומטרית שבי, אני יכולה לראות באירוויזיון שני כוחות שפועלים בו־זמנית.
מצד אחד, יש משהו יפה ומרגש בתחרות הזאת: ניסיון לחבר בין עמים דרך מוזיקה, יצירתיות ותרבות.
במובן מסוים, האירוויזיון הוא כמעט ביטוי של סוציומטריה במיטבה, ברוח יעקב לוי מורנו – מתן מקום שווה למדינות שונות להביא את הקול, הסיפור והרוח שלהן אל הבמה המשותפת.
בגלל שאנשים אינם יכולים להצביע לנציג של המדינה שלהם, נוצרת רשת רחבה יותר של בחירות בין עמים ותרבויות, מה שמדגיש שוב את ההיבט הסוציומטרי של התחרות, מעבר לעניין המוזיקלי, כביטוי של משיכה, הזדהות, דחייה, קרבה רגשית ובריתות גלויות וסמויות בין קבוצות ומדינות.
אבל מצד שני, לא צריך להיות סוציומטריסט כדי לראות גם את “מפת הקבוצות” שנוצרת סביב התחרות.
אפשר היה להרגיש היטב את כמות הבחירות השליליות שישראל קיבלה השנה:
הקריאות להוציא את ישראל מהתחרות, ההחרמה מצד מדינות מסוימות, קריאות הבוז בזמן ההופעה, והמתח שנכח סביב עצם ההשתתפות הישראלית.
וכאן הסוציומטריה הופכת כמעט ל “צילום רנטגן” של יחסים בין עמים.
היא חושפת לא רק מי בוחר במי -אלא גם מי מתקשה לראות, להכיל או לתת מקום לאחר.
מנקודת מבט סוציומטרית, האירוויזיון הוא הרבה יותר מתחרות שירים.
זהו מעין מעבדה אנושית חיה, שבה אפשר לראות בזמן אמת כיצד עמים מחפשים חיבור, שייכות והכרה – אבל גם כיצד פחד, קיטוב ודחייה ממשיכים לפעול מתחת לפני השטח.
ואולי דווקא בגלל זה, כל כך עצוב לראות עוינות בתוך מסגרת שנולדה מתוך רצון לחבר בין בני אדם דרך אמנות ומוזיקה.